רוני בוסאני, עוזר מאמן נבחרת ישראל, אומר שהיה יופי של טורניר בהולנד.

אני נוטה להאמין לו. אין סיבה שלא.

רק חבל שלא ראינו אף אחד מהמשחקים בטלוויזיה, יו נואו. וכבר סיכמנו שבושה, חרפה וכלימה לכל הערוצים השונים, ובעיקר אלה שמשדרים שוב ושוב שידורים חוזרים של משחקי ביפ למיניהם.

אומר בוסאני על הגמר נגד מיי גייד אמסטרדם, הקבוצה שמאמן אריק שיבק: "היה לנו משחק גמר טיפוסי, יריב קשה שעשה הגנות אזוריות, הגנות מתחלפות שהיקשו עלינו. החבר'ה חזרו למשחק יפה ובסוף היינו בעמדת ניצחון. צריך גם את המזל שיהיה איתך כדי לנצח משחק מהסוג הזה. הגענו בסוף המשחק לקליעה חופשית והחטאנו. היה טורניר מעולה עם יריבות חזקות. הקבוצות ההולנדיות מאד מאומנות. השחקנים קיבלו כאן ניסיון והיה חשוב שנראה שחקנים לקראת הקיץ. קיבלנו את הרושם שלנו לגבי כל שחקן ושחקן. הטורניר השיג את היעדים והמטרות שהצבנו לעצמנו וזה מה שחשוב".

מסכים עם כל מלה.

אבל זה בוסאני על מלוא הכבוד. ועם מלוא הכבוד – זה בוסאני.

ומה עם מאמננו הלאומי, דמות ססגונית בהרבה מאשר עוזר המאמן המכובד, שלא לומר מעט טראגית?

אני שואל את עצמי אם בלילה שעבר מאז המשחק, כששכב מכוסה במיטתו במלון בהולנד עוד בטרם עלה על המטוס בחזרה לארץ הקודש המופגזת, ניקרה במוחו של מאמננו מחשבה טורדנית.

האם אמר לעצמו: פיייייי קיבינימט, זה שוב קרה לי.

האם אמר לעצמו: פייייייי קיבינימט, אני 0 מ-4 בגמרים בתוך שנה אחת. גביע המדינה, יורוליג, פיינל פור ישראלי ועכשיו זה.

ואם כן, ודאי השיב לעצמו במשפט שחוזר על עצמו יותר ויותר לאחרונה, מפי מאמנים רבים שמתפטרים, או מפוטרים, או סתם מפסידים שוב ושוב ונקלעים לתקופות קשות עם הקבוצה שלהם. נו, המשפט הידוע הזה שאומר: "אלה הם חייו של מאמן".

כנראה שאחרי שהיה מרוצה מהטורניר, מהמסע ומאבחון יכולתם של כמה וכמה (וכמה!) שחקנים לקראת המשימות הבאות של הנבחרת, הסתובב מאמננו הלאומי על צידו ושקע בשינה עמוקה, לא לפני שסיכם בינו לבינו בנימה חמצמצה של החמצה: "אלה הם חיי".

ובעקבות התיאוריה-תזה הזו לא נותר אלא לקבל את פני הנבחרת החוזרת, ובעיקר-בעיקר את מאמננו הלאומי שסגר 0 מ-4 (אגב, יוגב אוחיון שוב התקשקש על קו העונשין במשחק הגמר עם 0 מ-4 משלו), ונריץ קבל עם, עדה ונתינים את השיר הנודע של TALK TALK It's my life

קוראים לו באינגליזית. להיט ענק היה.

ובעברית שרפית נאותה ועדכנית במיוחד לשנת 2008, שנסגרה עבורו בדיוק כפי שהחלה: "אלה הם חיי".

הנה זה כאן.