צביקה שרף ציין לשבח לפני כמה ימים את אורי קוקיה, כשהנבחרת חזרה מטורניר חג המולד בהולנד. הוא דיבר על ההתקדמות שלו ועל כך שהיה מופתע לטובה ממנו.
מה שמפתיע בסיפור של קוקיה הוא אולי הפריחה המאוחרת וההשתלבות בסגל בפעם הראשונה בקריירה שלו, כשהוא כבר בן 27 (אם כי לכולם ברור שלא מדובר בסגל סופי ובכיר, אלא בסגל צעיר וניסיוני). לגבי העובדה ששרף בחר לשבח מכולם דווקא את קוקיה, אני לא חושב שיש מקום להיות מופתע.
בעיקר כי מדובר במישהו שהוא שחקן של מאמן.
המושג "שחקן של מאמן" נשמע מפעם לפעם בספורט ולא רק בכדורסל. גם אם רמת ההיכרות היומיומית והקשר המקצועי בין שרף לקוקיה כמעט שאינם קיימים (עד כמה שזכור לי הם לא עבדו יחד בעבר), השחקן של הפועל חולון בהחלט עונה לכמה קריטריונים שמאפיינים את ההגדרה הזו.
בדרך כלל ולפני כל דבר אחר, שחקן כזה מגלה נכונות מלאה להקשיב למאמן ולבצע את ההוראות שלו. בתיאוריה כל שחקן אמור להיות כזה, אבל בפועל חלק מהשחקנים לא ממלאים הוראות, לא מקפידים או סתם מזלזלים במאמן ובהנחיות שלו. בנוסף, שחקן של מאמן אמור להיות בדרך כלל פייטר גדול שמסוגל להדביק את כל חלקי הקבוצה יחד במוטיבציה שלו וברוח הלחימה. לא פלא, לפיכך, שבמקרים רבים שחקן של מאמן הוא אחד שמציג יכולות הגנתיות בולטות.
כדי שיהיה כשמו-כן-הוא, 'שחקן של מאמן', הוא גם אמור להיות חלק מהרוטציה. הנוכחות שלו חייבת להיות מורגשת גם על המגרש בזמן אמת, ולא רק באימונים או מקצה הספסל. דריק שארפ, למשל, היה שחקן של מאמן קלאסי לאורך הרבה שנים ובנוסף הוא גם שחקן שכל מערכת היתה מתברכת בכמותו.
נכון להיום, בפועל, כשהוא משחק מעט מאוד ולפעמים לא משחק כלל, ספק אם מאמן יכול להיעזר בו ממשית, כי לעודד חברים מהספסל ובחדר ההלבשה זה דבר אחד, וליהנות מהתכונות שלו כשחקן של מאמן
ולבצע את תהליך ההדבקה על המגרש זה עניין אחר.
מדובר בדרך כלל גם בשחקנים בעלי אינטליגנציית משחק גבוהה, שלא פעם הם פועלים שחורים לפני כל דבר אחר. רק אחר כך, עם הביטחון שהם צוברים מכך שהמאמן סומך עליהם, מגיעות גם הנקודות בהתקפה. כשמדובר בפועלים שחורים ישראלים, נקודות כאלה הן בונוס. כשמדובר בזרים שהם שחקנים של מאמן, הם מתבקשים בו-זמנית גם לספק נקודות.
מתן נאור היה כזה בעבר לארז אדלשטיין; קורי גיינס וארז כץ היו כאלה לאפי בירנבוים. ברק פלג היה כזה בכל מקום בו שיחק. אישית, אני מרגיש שהייתי שחקן של מאמן בתקופתי בגליל עליון אצל דייויד בלאט. הרגשתי מאוד מחובר אליו, להוראות ולהנחיות שלו והוא ידע שהוא יכול להטיל עלי כל משימה הגנתית. עם הזמן גם הצד ההתקפי פרח והרווחתי את זה לא מעט בזכות המאמן. כמובן, שהשחקן של מאמן הבולט ביותר ומעל כולם בקבוצה ההיא של הגליל היה אנדרו קנדי, ששימש מורה דרך עבור כולנו.
מאיר טפירו הוא דוגמה לשחקן של מאמן בצד ההתקפי. אמנם לא כל מאמן העריך אותו באותה מידה לאורך הקריירה, אבל אלה שכן היו מוכנים ללכת איתו באש ובמים. אף אחד ממאמניו לא חשב מעולם שהוא שחקן הגנה מצוין, אבל היה מוכן לבלוע טעויות הגנתיות שלו ואפילו שגיאות התקפיות לא מעטות מפעם לפעם, כדי שתעמוד לרשותו האפשרות לחזור מפיגור גדול בעזרת מאיר, או לקבל את הווינר-שוט בסוף משחק שתכריע את הסיפור לזכותו.
פלג, שכבר הזכרתי קודם, הוא דוגמה קלאסית. יצא לי לשחק איתו במכבי רעננה. הוא שחקן שפחות מעניין אותו האגו האישי מאשר הצלחת הקבוצה – וגם זו בדרך כלל תכונה שמאפיינת שחקן של מאמן. ברק הוא גם אדם משכמו ומעלה במגרש ומחוץ לו. לא יצעק עליך, לא ישתחצן, בא לעבוד, שומר בהגנה, מקרין ניסיון, נהנה מקשר עין מוצלח עם המאמן תוך כדי משחק. ספציפית, פלג גם היה כמעט תמיד בורג מרכזי בין הגארדים לגבוהים בכל קבוצה בה שיחק.
קוקיה, שממנו התחלתי את הנושא הזה, הוא אחד שעושה בדרך כלל רק מה שהוא יודע. לא לחינם מעניק לו מאמן חולון, דני פרנקו, שבחים בלתי רגילים מתחילת העונה הנוכחית המשותפת שלהם בחולון. הוא מרביץ בהגנה, לא מפחד מזרים, דוחף, משחק בלי אגו, עובד חזק בריבאונד, מקריב עבירות עבור אחרים, מדרבן שחקנים נוספים בהגנה. אני זוכר אותו גם בשנותיו בעירוני נהריה עולה מהספסל ועושה בדרך כלל דברים טובים עבור הקבוצה, לא מוותר על כדור תועה, משתלט על ריבאונדים בהתקפה וסוחט עבירות קריטיות בריבאונד התקפה משחקני יריב, שהיו בטוחים שהכדור יגיע אליהם.
המאמנים של קוקיה בעבר היו שמחים לתת לו יותר דקות אם היו יודעים בוודאות שאפשר לסמוך עליו בצד ההתקפי כמו בהגנתי, אבל בכל פעם שהוא עלה על המגרש הם ידעו שהבחור הזה ימלא הוראות. וכאמור, זה לא עניין של מה בכך בתקופה בה הרבה שחקנים חושבים שהם יודעים יותר טוב מכולם מה לעשות, כולל המאמן שלהם.
gilse@inter.net.il
