דבר אחד בטוח: כשבחור צעיר ומוכשר בוחר בקריירה של כדורסלן, הוא בטח לא חושב שאי-פעם יישב בחדר הלבשה טורקי כשמאות אוהדי כדורסל ועוד יותר מהמספר הזה טרמפיסטים על העניין האנטי-ישראלי רוצים לאכול לו את הראש. לא נעים. מאוד לא.
אנקרה היא עיר עם מוטיבים מוסלמיים בולטים. להבדיל מאיסטנבול, שעם השנים הולכת ומקבלת צביון מערבי לפחות בחלקים שלה, אנקרה, הבירה, מדגישה את המוסלמיות שלה ואין ספק שיש הבדל בתחושה ובהרגשה הכללית עבור יהודי שמבקר בשתי הערים. אפילו אם הוא סתם עובר ברחוב, שורק את 'השריקה הזאת' של תיסלם, נניח.
יצא לי להיות לפני כעשור עם מכבי ת"א באולם אתא טורק באנקרה, אותם מקום בו היתה אמורה בני השרון להתמודד אתמול נגד טורק טלקום אנקרה ובה ריקי ווינסלואו האגדי ומירקו מיליצ'ביץ' השמן המופלא.
כבר אז הוא היה אולם ישן מאוד שידע ודאי ימים יפים יותר, כמו שנהוג לומר כשלא רוצים להעליב באופן ישיר ובוטה. בואו נגיד ככה: לפחות באותו זמן הוא היה מוזנח ומלוכלך במיוחד, והאווירה במקום היתה רחוקה מלהיות ספורטיבית ומלהיבה. כה מוזנח היה, עד שוינקו ילובאץ האגדי נשבע כי ראה חולדה רצה ביציעים באימון שהתקיים ערב לפני המשחק.
אין לי ספק – וספק אין לי - שאוהדים עוינים שפורצים למגרש ומאיימים להכות ספורטאים, זה אירוע שאף אחד לא רוצה לראות במגרשי הספורט. לא משנה מוצאם או דתם, גם לא משנה הסיבה – אלימות בספורט היא הגורם מספר אחד שיש לבער בכל מחיר. לבער אני אומר. שיישארו ממנה שרידים מפוחמים ולא יותר.
נהוג לומר שאין לערב פוליטיקה בספורט, אבל למציאות, יו נואו, חוקים משלה. השנאה היוקדת כלפי ישראל קיימת בעולם כולו ובמיוחד במקומות עם ריכוזים מוסלמים גדולים. מספיק גפרור אחד כדי לשלהב את ההמון. המלחמה בעזה, שלא מרפה ממסכי הטלוויזיה בכל העולם כבר כמעט שבועיים, היא הרבה יותר מסתם גפרור. זה לפיד של ממש.
לא לחינם נוהגת לומר רעיית הנשיא, כי אינה רוצה לזוז מכאן על אף שמחזיקה הינה – סקופון, סקופון – באזרחות אמריקאית. "כאן מקומנו", היא טוענת. "לא רוצה לחיות במקום בו אני חלק ממיעוט", היא אומרת. חכמה היא רעיית הנשיא, נתקשה להכחיש זאת.
בדיעבד, כשחושבים על זה, בעוד לאריסה היוונית מסרבת להגיע לירושלים בגלל חשש תיאורטי בלבד (גם אם מובן, במידה כזו או אחרת), מי שהיתה צריכה לחשוש באמת היא בני השרון שהגיעה למשחק חוץ באנקרה ברגעים קשים מאוד למדינת ישראל. עם המזל שלה, זה קורה אחרי שביקרה לא מזמן באתונה, וגם שם היתה עדה למהומות, אם כי לא כאלה שמכוונות כלפיה. צירוף מקרים לא סימפטי, שגרם ודאי למצמוצים תכופים במיוחד אצל מאירק'ה טפ-הירו הגיבור הקשוח לאורך כל הערב. ואגב, בעינינו, הוא עדיין כזה על אף שפתח בריצת אמוק, כפי שתיאר, ברגע שפרצו הטורקים מהיציעים אל תוך המגרש.
באותה נשימה אזכיר בגעגוע את הימים הרחוקים ההם בהם עמד כבוד המשיגנע עדי גורדון מול קהל האלפים באבדי איפקצ'י – הלוא הוא היכל התרבוש - בסיום משחק, אחרי שהפועל ירושלים הדיחה את פנרבחצ'ה של לבנט טופסקאל, הנרי טרנר ודאלאס קומג'יס, ופרש ידיו לרווחה משל הוא אומר: "יש בי חבר'ה, והיא ניצחה אתכם הערב. מה תעשו לי, אה?".
האירוע באנקרה הוא בבחינת פחד אלוהים עבור הצוות של בני השרון שנס על נפשו לחדר ההלבשה, ועל הדרך עלול לספוג הפסד טכני על פי החוק היבש, אבל יותר מזה הוא מהווה גם תזכורת מכאיבה במיוחד: להיות ישראלי זה סטטוס מעורר גאווה ומלא כבוד בהרבה מובנים, אבל ישראלים בעולם הזה, כמעט בכל מקום בו ילכו, לא מלקקים דבש בלשון המעטה וכשהם מסתובבים בעולם הסכנות עלולות להיות מוחשיות.
וכשזה מגיע גם לספורט בעוצמות כאלה, זה מבאס את הנשמה פי כמה וכמה (וכמה!).
שלומות ונצורות בשלב זה.
