עושה רושם שהיה אתמול ערב פנטסטי ביורוליג. השלב הראשון עומד להסתיים, הרבה משחקים צמודים ומותחים, תוצאות גבוהות מתחילות להשתחרר במשחקים שכבר לא כל כך חשובים לחלק מהקבוצות. ובעיקר, קצת כדורסל אחרי הרבה מלחמה. אודה ולא אבוש ואף אבוש מבלי להודות, שנשאבתי. ולו לשעתיים. אפילו הצלחתי לשכוח לרגע את המלחמה. לא שזה נאה מצידי, ובכל זאת, יו נואו.

ובדמיוני, לפתע, אני רואה מין תוכנית סטייל זו שמציגים בספורט 5 לייב בצ'מפיונס ליג בענף הביפ. כמה נאה זה יכול היה להיות, אם אפשר היה לקפוץ מאולם לאולם, לראות פעולות יפות מכל האולמות ולחיות באמת את הכדורסל האירופי ברמה הגבוהה ביותר שלו.

רומא נגד טאו שהלך להארכה, למשל; או סיינה נגד פנתינאייקוס שהיה צמוד והלך, כיאה וכראוי, לקבוצתו של הפסנתרן הדגול, הלוא הוא סימונה פיאניג'אני, המאמן האיטלקי שעושה גדולות ונצורות בסיינה. צריך פעם אחת לראות כמו שצריך איך שון סטונרוק וקשישטוף לברינוביץ', שחקני פנים, חוטפים 11 כדורים ומובילים קבוצה שלמה ל-20 חטיפות במשחק.

או לראות את מילאנו מכריעה את ריאל מדריד בבית ויוצרת בלאגן שלם בבית ד' – למעט המקום הראשון שהיה מיועד מלכתחילה לצסק"א מוסקבה, שגם השיגה אותו, כצפוי. לחזות בז'לגיריס קובנה קולעת 105 נקודות מבלי שיהיה בהרכב שלה אפילו אמריקאי אחד (או, עלינו על הסיבה, אני חושב) - או אפילו להיפרד מלובליאנה החלשה מאוד העונה, ולנסות להבין איך קבוצה קולעת במחצית אחת 47 נקודות ובשנייה רק 23. מוזר הוא הכדורסל – לא נכחיש זאת ולו לרגע.

אבל לא. אין ערוץ קיבוץ. לרגע דמיינתי.

וחוץ מזה, את סיינה נגד פנתינאייקוס שהועבר בשידור חי פספסתי. בכל זאת, ערבי חמישי הם ערבי עבודה ומכבי ת"א היא בעדיפות עליונה. שמא אראה שידור חוזר? אפשר, בהחלט אפשר, ולו רק לראות איך מרקו קרארטו תפס את מקומו של רימאס קאוקינאס הפצוע, והרביץ 15 נקודות משום מקום על ראשו הדואב של ז'לימיר הגביר.

אחרי תשעה מחזורים סוף-סוף הבנתי את מי אני אוהד העונה ביורוליג, מעבר לאהדות המסורתיות (פילזן-שלנו, לדוגמה, הנוראית העונה, לא נכחיש זאת), הוותיקות יותר או ותיקות פחות. תמיד אני מחפש לי מין קבוצת אנדרדוג כזו, יו נואו, ששורטת את דרכה למעלה.

מצאתי. אלבה ברלין.

שיחקו אותה, לא אכחיש זאת, אף לא אכחד.

קודם כל, המאמן הוא לוקה פאביצ'ביץ', בוגר ספליט המפוארת מפעם ואחר כך זר בנהריה במשך שנתיים עוד בימים שקראו לה הפועל ולא עירוני.

שנית, קבוצה שאמורה לארח את הפיינל פור באולם הביתי העונה, מן הראוי שתמשיך הלאה עם החלום שלה להיות שם. אלבה עשתה את זה בדרך הכי לעניין שיש – כשאין לה ברזומה אפילו ניצחון חוץ אחד היא הגיעה לספרד למשחק ראש בראש אמיתי נגד חובנטוד בדאלונה. זה נגמר בניצחון לברלין ב-4 הפרש, אחרי שבמשחק הקודם ברלין ניצחה את בדאלונה בגרמניה ב-2 נקודות.

בשבוע הבא היא מארחת את לובליאנה ותרביץ לה 25 הפרש בהליכה. ככה עולים לטופ 16, גם אם מהמקום הרביעי הפחות מוערך. רוב הסיכויים שאלבה לא תעלה שלב נוסף, כי אין לדעת, יו נואו, אבל כבר אני מזהיר את כל הקבוצות היורוליג: אתם לא רוצים לקבל את אלבה ברלין כקבוצה מדרג האיכות הרביעי, בהגרלת הטופ 16 שתתקיים ביום שני הבא. לא זה שמגיע, נו, זה שאחריו.

נקבל בברכה את כוכבנו החדש, עמנואל מקילרוי, שקלע 26 נקודות נגד בדאלונה במשחק הקריטי (6 מ-7 לשתיים, 4 מ-4 לשלוש) בדרך למדד משוקלל של 38 נקודות.

אם כבר השתרבבה לה בדאלונה לאייטמון הספציפי, מלה על ריקי רוביו. ברור לגמרי שהוא יהיה כוכב, ברור לגמרי שהוא יגיע ל-NBA, ברור לגמרי ששחקן-שחקן הינו וכבר עכשיו מאחוריו תארים והישגים ששחקנים אחרים עוברים קריירה שלמה מבלי להגיע אליהם. ברם אולם ואף על פי כן, יש להודות שהעובדה שבדאלונה לא תשחק בטופ 16 קשורה בעיקר בו. קודם הוא החמיץ את כל חמישה המשחקים הראשונים בגלל פציעה ארוכה, וכשחזר לא היה דומה בשום דבר לרוביו שלפני הפציעה.

ואני מתכוון ב-ש-ו-ם ד-ב-ר, כן?

שולב בהדרגה במשחקים הראשונים עם 3 דקות ואחר כך 8 ואחר כך 10. ונגד ברלין כבר הרביץ 22 דקות. כל הסיפור הזה נגמר בארבע זריקות לסל בלבד ב-43 דקות משחק. אפילו היונה ההנפלדית המהולל, שחשב 15 פעמים לפני שזרק לסל, לא עמד על יחס כל כך נדיר, מהוסס וחסר ביטחון בכל הקשור למספר זריקות לדקה.

וממוצע הנקודות הוא 0.8 למשחק. רוביו מאוד צעיר, רק בן 18, עם רקורד של בערך ארבע עונות בליגה הספרדית, פלוס-מינוס (מאוחר בלילה, אל תאיצו בי לבדוק), אבל נדמה לי, על אף שאינני אביב לביא, שזו הפעם הראשונה שהוא חווה משבר מקצועי רציני מאוד. יהיה מעניין לראות איך הוא מתמודד עם זה, וגם לדעת אם הוא כשיר לגמרי מבחינה בריאותית ומדובר רק בעניין של זמן ושפשוף נוסף עד שהוא חוזר.

אכן כי כן, נדאג לשלומו ולהמשך הקריירה שלו. טאלנט ענק הינו. ולא נרצה לאבד אחד כזה סתם בגלל שחזר, נניח, מוקדם מדי למגרשים.

ותהרגו אותי איך אני מצליח לעשות את זה פעם אחר פעם. אייטמון על שום דבר, כביכול, והנה כבר 790 גרם טקסט על המסך שלכם. אגיש מועמדות לכתיבת פרק בסיינפלד, סדרת האם של כל אלה שבאו אחריה בנושאי שום-כלום וכלום-שום.

ועד למחזור היורוליג הבא, שיהיה לכם סופ"ש נאה כרפאל לכל בית ישראל.