כלב נובח, יונה הומה, אריה שואג, פרה גועה, סוס צוהל.

ואיך עושה סוס יאור?

בחיי, לא יודע. יש לי השערה, אבל לא סגור על זה.

כך או אחרת, אחרת או כך, מרקוס פייזר סוס יאור עזב אתמול את הארץ וחזר לארצות הברית, שם ישנם ודאי נהרות גדולים יותר בהם יוכל לרבוץ להנאתו.

התמונות משדה התעופה חזרו על עצמן. האיש פורק מזוודות, מעלה אותן על המסוע והיידה, נוסע, לא לפני שהוא שולח מלים אחרונות לאומה באמצעות המיקרופון של הכתב המלווה.

הזכיר לי את הפרידה מתמאר סליי בזמנו.

זר שחצי נקלט, חצי לא.

זר שהיה כאן מספיק זמן כדי שיזהו אותו ברחוב ויזכרו ממנו משהו, אבל לא הפך להיות אחד מבנינו כמו הוותיקים באמת או הגדולים מכולם.

לאורך כל התקופה שלו כאן לא הצלחתי למצוא לחלוחית מבין הדברים שפיזר כאן סוס היאור. הוא תמיד נשמע לי כמו אחד שמורח אותנו. מסתובב מסביב, עובר ליד, עוטף את הכל באהדת האל הטוב ובאזכורים תכופים לקיומו ומשמעותו (שזה בסדר, כן? אבל למה זה צריך להיות מוזכר כל כך הרבה פעמים כשמדברים על משחק בני התמותה הקרוי כדורסל?).

וחוץ מאותם משפטים שהעביר מול המצלמה בתחילת העונה שעברה על עודד קטש, שמהם ניתן היה להבין כאילו השחקנים לא ממש התאמצו למען קטש, או לא הבינו אותו (האמת היא שאני כבר לא זוכר את הניסוח המדוייק, יסלח לי הפייזר) – אין שום דבר משמעותי שהוא אמר ואזכור.

עד אתמול.

אתמול, בשדה התעופה, מרקוס פייזר סוס יאור שפע מחמאות יוצאות דופן כלפי דריק שארפ. לכאורה, לא חוכמה. אין אחד על פני היקום הזה שטוען אחרת: שארפ הוא כנראה האדם בעל האופי המושלם, אחד שחוויה לשהות במחיצתו.

ולפתע יישר סוס היאור קו ואף הגדיל לעשות כאשר מבלי שנשאל ספציפית, אמר משהו בנוסח: "היתה לי הזכות להיות ליד דריק שארפ ואף פעם לא אשכח אותו. מעולם לא הייתי בקבוצה בה היה קפטן ומנהיג כמו דריק שארפ".

ובוא נגיד שמרקוס פייזר סוס יאור כבר היה בכמה וכמה (וכמה!) קבוצות בקריירה שלו, כן?

וזה עורר אצלי מחשבות פילוסופיות-קיומיות מהצד העמוק ביותר, יו נואו. כמו, למשל:

מה אנחנו באמת יודעים על חלקו של דריק שארפ ביומיום של הקבוצה?

מהן השיטות שהוא נוקט בהן כדי להכניס שחקן חדש לחיי הקבוצה?

איך הוא שומר על אווירה טובה במכבי ת"א ברמה היומיומית?

האם הוא נולד לתפקיד הזה, או שיום אחד פשוט מצא את עצמו כוותיק מכולם ולפיכך נפל עליו התפקיד והוא נכנס לתבנית קיימת?

האם אוהב להיות קפטן ומנהיג?

האם הוא רואה בעצמו מנהיג?

האם זהו סוג של פיצוי מבחינתו על כך שדקות המשחק שלו כבר לא ממש קיימות?

ואם היה עובר עכשיו להפועל ירושלים, האם היה מצליח להתחבר, להתחבב ולהתרגל?

ועוד המון שאלות מהסוג הזה, שהביאו אותי לחשוב שמלבד משחק פרידה מרגש, קליפ סוחט דמעות מכל תקופתו במכבי ת"א בחסות ערוץ הספורט, ההגנה והשלשות, במיוחד ההיא נגד ז'לגיריס, אנחנו מתקרבים מאוד לסיום הקריירה של דריק שארפ.

ויש לי כל כך הרבה שאלות לשאול אותו. מישהו הרי צריך לעשות את זה, לא?

הוא היה כאן כל הזמן הזה.

הוא יכול להרכיב חומרים אדירים לספר על מכבי ת"א של 15 השנים האחרונות. לספר, לבאר, להאיר ולהעיר, לחדש ולחנטרש.

אני רוצה לשמוע ממנו תשובות אפילו לבנאליות ביותר שבשאלות:

מי הזר שנקלט הכי מהר? מי המאמן שהכי אהבת? על מי היה לך הכי קשה לשמור? באיזה אולם הכי אהבת לשחק? ובאיזה לא? ולאילו הצעות מקבוצות יריבות סירבת לאורך הקריירה? ולמה יש לי הרגשה אחרי הפרישה כבר לא תהיה כאן?

כל כך הרבה סימני שאלה וכל כך הרבה דפים ריקים ובלי תשובות, ממי שמרקוס פייזר סוס יאור המכובד וגדל המידות אמר עליו שמעולם לא היה לו מנהיג כמותו.

זוהי פנייה ישירה ונשיאותית, דריק:

אם רק תחליט להיפתח יום אחד ולדבר בכנות מלאה ובגילוי לב גמור, יש פה איזה אולד-גאי שמחכה עם נכונות מלאה להרביץ את הספר הנכון, חבוב. נהיה בקשר, יו נואו.

או שלא.

כך או אחרת, אחרת או כך - האייטמון כבר מוכן ואת שרציתי לומר אמרתי.

שלומות ונצורות בשלב זה.