הדיון ברוטציה רחבה או קצרה הפך כבר מזמן לנושא שפרץ את גבולות המקצוע נטו, והפך לעניין שדנים בו גם בין אוהדים ואנשי תקשורת.

כמאמן מתחיל, הידיעות והתחושות שלו מתבססות גם על ניסיון כשחקן, אני נוטה לחשוב שקבוצה שמשתתפת במסגרת אחת בלבד ומשחקת פעם אחת בשבוע, זקוקה לרוטציה של עד שמונה שחקנים ולא יותר. לא פעם השחקן השמיני הוא בהחלט לא יותר מאשר סותם חורים. כמובן שבסופו של דבר המון תלוי בכישרות של השחקנים ובמצב הפציעות, אם יש, אבל זהו העיקרון בעיניי.

אין לי ספק שאחת הסיבות לקשיים של אפי בירנבוים להפוך את מכבי ת"א לקבוצה מצליחה קשורה בניהול הרוטציה. כמי ששיחק אצלו בעבר במ.כ חיפה אני זוכר שהוא ניהל משחקים עם שמונה שחקנים: חמישייה קבועה (גיינס, בוליץ', קראסיץ', מוכתרי וסטנלי ברנדי שן זהב), ריאן לקסר כמחליף לגבוהים, אילן קדוש כמחליף לרכז ואני כמחליף לשני הקרואטים. וזה לא שהמחליפים שיחקו הרבה דקות. היו משחקים שקיבלתי לא יותר מעשר דקות, והיו גם כאלה שאת אותן עשר דקות העברתי בשלוש-ארבע פעמים כנס וצא, כנס וצא למגרש.

כלומר, בירנבוים, גם בקבוצות אחרות, אגב, התבסס על רוטציות קצרות. פתאום, במכבי ת"א, הוא מסתכל אחורה אל הספסל ורואה הרבה שחקנים טובים יושבים ומחכים לתורם. לדעתי הוא קצת התקשה לעמוד בסיטואציה הזו וניסה לשלב כמעט את כולם בניגוד להרגלים שלו משנים. הוא אמנם שיתף כמעט את כולם, אבל התחושה היתה ששחקנים לא יודעים מה מקומם בקבוצה. חוץ מרודני ווייט המסכן, שבשלב מאוד מוקדם אפי החליט מה שהחליט וזהו, לא הזיז אותו יותר.

אני מכיר מעט מאמנים שמצליחים להסתדר עם רוטציות ארוכות ולנהל אותן יחסית בהצלחה, ולא רק במשחקים בהם הקבוצה שלהם מובילה כל הזמן, אלא גם במשחקים צמודים ותחת לחץ. דייויד בלאט ושרון דרוקר הם שניים מהם, ואצל שניהם שיחקתי.

אצל דרוקר, ברעננה, היינו תשעה שחקנים שמשחקים והאחרון שבהם, ניב ברג, קיבל משהו כמו 11 דקות למשחק ואני בסביבות 16 דקות. זו היתה רוטציה ארוכה וגמישה יחסית, אבל לא כזו שמקבעת את מעמדם של השחקנים וזה היה היתרון שלה בעיניי. כלומר, היה ברור, נניח, שתומר שטיינהאור, ג'סי סולטרס וקלי מקארתי הם השחקנים המובילים בקבוצה, אבל כל האחרים יכולים היו לשנות ולהחליף סטטוס בהתאם להחלטת המאמן.

למשל, העובדה ששיחקתי 16 דקות לא אמרה שאני בהכרח שחקן שמיני או שביעי בכל מחיר, והיו מצבים שיכולתי לעלות בחמישייה לצורך מטרה ספציפית נגד קבוצה מסוימת. כמו, למשל, משחק בו פתחתי נגד טאו ויטוריה כדי לשמור על אלמר בנט, או עלייה מוקדמת מהספסל כדי לשחק כרכז ולשמור על ליאור ליובין.

בלאט נקט בשיטה שרוב המאמנים כאן לא הלכו לפיה. ישנם מאמנים שטוענים שאם שחקן חם אסור לגעת בו ולא צריך להוריד אותו לספסל. היו באמת מקרים שבהם שחקן קלע סל או שניים ברציפות וירד לספסל, מבלי להבין למה, כולל אני, אבל עם הזמן הבנו. לבלאט היתה שיטת ניהול רוטציה שונה מהמקובל כאן: היו לו חילופי שרשרת שנועדו לגרום לכולם לשחק. הוא אהב לבחון כבר ברבע הראשון כמה שיותר שחקנים, כדי לראות מי בעניינים ומי פחות, כדי להיערך טוב יותר להמשך המשחק.

לדוגמא: הוא היה יכול להוריד אותי לספסל, להכניס את מארק קארבר ולומר לי: 'תפוס בקבוק מים וקח שלוק, אתה תיכף חוזר'. כשחזרתי זה היה במקום גור שלף למשל, ואחר כך שלף, שקודם לכן שיחק כ-3, היה חוזר במקום אנדרו קנדי בעמדה 4. ככה זה עבד ובלאט ניהל את זה מצוין. כשהוא מונה אחרי כמה שנים למאמן ראשי במכבי ת"א ורץ עם שיטה ניהול הרוטציה הזו, הקהל שם לא הבין מה הוא רוצה ואנשים שרקו לו בוז.

ישנן כל מיני דוגמאות לניהול רוטציה או קבלת החלטות מתי מוותרים על שחקן ומתי הולכים איתו. רק בשבוע שעבר ראינו את פיני גרשון זורק את צ'ארלס גיינס למשחק כחילוף ראשון לגבוהים, אחרי שד'אור פישר קיבל שתי עבירות מוקדמות. הוא הרי יכול היה להעלות את גרין לפניו וזה היה לגמרי טבעי, לפחות בשלב הזה כשגיינס עדיין חדש בקבוצה, אבל הוא בחר ללכת עם הזר החדש ולראות מה יקבל ממנו.

גיינס שיחק חמש דקות וחצי, סגר עניין עם החטאה אחת, אסיסט אחד, איבוד אחד ועבירה אחת וגרשון החליט שהוא שם לזה סוף פסוק, ושלא נראה לו שלא יצמח דשא מכיוון גיינס במשחק הזה. הוא הכניס פנימה את גרין. גיינס לא חזר יותר.

רוטציה רחבה היא גם כלי לגיטימי כדי לשמור על אווירה חברתית טובה, במיוחד בקבוצה שמשחקת פעמיים בשבוע. באותו זמן היא גם מאפשרת הקלה לשחקנים מסוימים. מבלי לבדוק בנתונים לעומק או לרדת לפרטים ומספרים מדויקים, אני מניח שמרקוס בראון וקרלוס ארויו משחקים ביורוליג יותר מאשר בליגה. הרוטציה הרחבה מאפשרת לשחקנים כמו שארפ או חג'ג' לקבל פה ושם דקות בליגה, לתת להם בכל זאת תחושת שייכות ובו זמנית גם מאפשרת מעט מנוחה לשחקנים המובילים. יש פה עניין של כושר גופני, חלוקת עומס תמרון בין ליגה לאירופה.

בכלל, מאוד התרשמתי מחלוקת הדקות בין שחקני ברצלונה במשחק נגד מכבי. עשרה קיבלו דקות משחק ולמעט אחד ששיחק מתחת לעשר, כל השאר נעו בין 14 ל-27. זה מדהים כשזה קורה במשחק במסגרת הרמה הזו, כשברבע השלישי עוד היו רגעים שבהם התוצאה נעה סביב 6-7 הפרש.

אגב, חשוב מאוד שבקבוצות שמנוהלת בהן רוטציה רחבה המאמנים או עוזרי המאמנים יהיו אנשים כאלה, שיודעים לדבר אל לב השחקנים. אנשים שהשחקנים נותנים בהם אמון וסומכים עליהם, כי אחרת קל מאוד לשחקן שמשותף מעט להיכנס לייאוש שקשה לצאת ממנו.

ההנחה, לפיה אנשים מבוגרים צריכים להבין שבקבוצה בעלת כישרונות רבים כולם משחקים פחות מהרגיל בהחלט תופסת, אבל לא יזיק איזה דרוקר או בלאט כדי שיקיימו את השיחות הנכונות ויגיעו הלב והראש של השחקנים.

ומלה על התחום בו אני נמצא כיום.

בקבוצות נשים, או לפחות ברובן, הפערים בין שחקניות 7, 8 ו-9 לבין חמש-שש הראשונות הם גדולים יחסית. לכן לא תמיד מומלץ למהר ולהסתער על האופציה של רוטציה רחבה, פשוט כי ישנה ירידה ברמה ככל שהולכים לעומק הספסל.

gilse@inter.net.il