עברו משהו כמו חודשיים מאז הפעם הקודמת שתופפתי על המקלדת וזרקתי החוצה כמה מילים. בינתיים היו כמה מכם שגרמו לי להסמיק והעירו בי את החשק לשבת ולכתוב, וסוף-סוף לא משהו שקשור לעבודה, שם באמת פיתחתי את יכולת ה'תיפוף' הלא רעה.

אז מה היה לנו? כן, 'מערכה' / 'מלחמה' בעזה, או איך שלא קראו לזה בארץ, בכל מקרה זה גרם ללא מעט רגשות מעורבים עמוק בבטן, מבחינה אישית ובכלל לגבי המצב. מצאנו את עצמנו מעורבים ומעודכנים כמו שלא חשבנו שנוכל להיות מכאן.

האמת, זה לא כל כך מוזר, חיינו את זה כל הזמן, אפילו באמצע משחק פוקר עם החבר'ה כאן דיברנו על המצב ומצאתי את עצמי מסביר, מפרש, וגם נהנה לשבת מהצד ולשמוע אותם מדברים על זה. מדהים כמה דברים אפשר לא-לדעת על המצב שבו אנחנו חיים על אדמת הקודש, מה שבטוח היה כיף ומספק להבהיר דברים לקהל צמא.

ושלא יהיה ספק לאן הלך רוב הכסף בסוף הערב, כן?

די משעשע לשחק פוקר (באופן כללי) עם שטרות של כסף ששווה בערך לשטרות של מונופול ואף אחד לא משתגע בשביל לנצח, כי השטרות, איך נאמר- לא מדיפים ריח נעים במיוחד.

אחר כך הצבענו כאן. היינו ראשי ועדת הקלפי, אחראי בחירות והמצביעים היחידים. יחסית משעשע, כל כך משעשע שהתקשרו מערוץ 2 לראיין אותי. היתה שיחה מצחיקה שדווקא היתה מעלה חיוך על הפנים של האנשים שהיו שומעים אותה. בכל אופן, כמעט התפלחתי ל-2 דקות בפריים-טיים (החלטנו לבטל את זה מכל מיני סיבות).

ניצן נסעה לארץ לארבעה ימים (עם עוד שלושה ימים בדרכים) ולקחה איתה את כל הקארמה - אחרי לילה לבן מבילוי בשדה התעופה, התארגנתי, הכנתי לי קערת קורנפלקס גדושה והתיישבתי לראות את הגמרים של אוסטרליה הפתוחה (מה זאת אומרת מה זה? טניס) אנדי רם הפסיד, וחמור מזה- פדרר הפסיד, עובדה שגרמה לירידת מצב-רוח רצינית. אחר-כך לא היתה לנו כאן תקשורת בכלל, ויש סיכוי גבוה שמשהו כמו 50% מהטכנאים של 'גילת' מכירים אותי עכשיו. יום שלם של מאמץ, ובסוף מול הרדיו והָ- 'refresh' - מכבי, כמו פדרר, חוטפת מיריב ספרדי אגרסיבי ומבינה בצער שהיא פחות טובה. מה שכן, הפעם את החשמל ניצן השאירה כאן.

החבר'ה כאן נדבקו בחיידק הכדורסל שעשה את כל הדרך מאדמת הקודש, עכשיו אנחנו משחקים פעמיים בשבוע, עם אופציה לשלוש, תלוי עד כמה חשובה המנוחה המקודשת של שישי בצהריים, ובדרך כלל היא חשובה מאוד.

את הזמן הפנוי בסופ"ש ניצלתי לעשיית סדר בכל ערימות הג'יגות של הסרטים שיש לנו (תודה לתורמים), ובכל שאר הקבצים שנערמו להם בלי ששמנו לב, והופ, התפנו להן כמעט 24 ג'יגות יקרות. הלכתי לשוק, הכנתי לימונדה, סידרתי קצת את הבית, הברקתי את המטבח, כיבסתי, תליתי, ועכשיו יש בבית ריח של 'בדין' צהוב, אחחח. איזו תחושה של ניקיון וסדר, נשאר רק לדחוף לתנור חבילת ג'חנונים, בשביל לקבל את ניצן כמו שצריך, אפילו הרסק כבר מוכן.

הפעם הבאה שאני אגיע לארץ תהיה בקיץ. בפעולה סיזיפית אופיינית (מי אמר שס"ן?) אבל עם ראייה קדימה דחינו את החופשה שמגיעה לנו. ככה תהיה לנו אפשרות לנצל אותה בשנתיים הבאות שלנו, במדינה הבאה, שם לא מגיעות לנו חופשות.

די הרבה דולרים מכיסינו הדלים אנחנו משלמים כאן באסמרה-העיר. כן, סכומים שלא יביישו את כל הפלוס-פלוס-גולד-לייב בארץ, וכל זה בשביל לראות קצת יורוליג, אן.בי.איי, טניס, ומדי פעם איזו סדרה או סרט טובים שמתגנבים להם לאחד הערוצים.

לא מעט דולרים, נכון? אז לפני החופשה בארץ הולכים לחֶברַה ומסבירים שחודש שלם אנחנו רוצים להקפיא ולשמור, יען כי חישוב זריז אי-שם בשנה שעברה בישר שהמנוי ייגמר בדיוק בסופ"ש של האול-סטאר, והחודש הנוסף ייקח אותנו בנוחות עד לחידוש נוסף של המנוי באמצע מרץ.

הם מצידם הסבירו שהמדיניות של ה'הקפאות' נגמרה אבל אישית בשבילנו הם יעשו את זה, יצאנו שמחים וטובי לבב לחופשה בארץ.

היום בצהריים, בדיוק שנה אחרי שהתחיל המנוי השנתי, בתמימותי התיישבתי לראות בשידור חוזר חלק מהחגיגה של האול-סטאר, והופ, אין קליטה- די כצפוי יש לומר- אין שידור ובטח שאין חגיגה.

מה עם החודש המוקפא שלנו? תפשירו אותו ומיד. עד יום שני אין עם מי לדבר, את האול-סטאר כבר לא נראה השנה. 'אישית בשבילנו', הא?

מתוך התסכול באה החלטה- לא להישבר. חיטטתי קצת בארכיון הקלטות הפרטי, ובין שלוש ההארכות של פיניקס-שיקאגו לגמר המערב פיניקס-סיאטל לשאר קלטות מובחרות, התבייתי על אחת ומיוחדת- בטח בימים צהובים שחונים כאלה בהם כל נסיעה לספרד מסתיימת עם הזנב בין הרגליים: קלטת ממרץ 2000, מכבי - פאף בולוניה ביד אליהו, רבע גמר- משחק 3 ואחרון בסדרה.

איזו קבוצה, איזו הגנה, כמה אינטליגנציה, שפר, הנפלד, שארפ, שלף, מקדונלד, האפמן - פשוט תענוג. חתיכת משחק, אין ספק וספק - אין.

כמה דברים קטנים שצדו את העין החדה (שהתעייפה מאוד מאיכות ההקלטה יש לציין):

הראשון, במחצית העבירו תקציר של בארסה-לובליאנה (המנצחת, בארסה, פוגשת את מכבי בפיינל-פור). במצב של 54-48 לבארסה, לובליאנה נתקעת עד סוף ה-30, וכמעט מחצי מגרש היה אחד, שלימים ייקרא 'חאראס', שתפר שלשה עם הלוח, משל היה ארז כץ.

אחרי שאלי סהר ואורי לוי ניסו לבטא את השם 'שרונאס יאסיקביצ'וס' כמה שניות, טען לוי, וטעה: "הוא בלובליאנה, לא צריך לזכור יותר מדי את השם הזה, אלי...".

לעומתו, בתקציר של פילזן-וילרבאן חזה סהר שטורקוגלו "פוטנציאל אן.בי.איי אמיתי", למרות שהבחור החטיא שתי קליעות עונשין שכמעט עלו לפילזן בפיינל-פור. קבוצה-קבוצה היתה להם בפילזן עם בשוק, קוטלואי, דרובניאק, טורקוגלו ומולמרוביץ', וזה עוד אחרי עידן פטר הזאב נאומוסקי.

אחר-כך, בסיום המשחק של מכבי-בולוניה, כשבא שמעון מזרחי לענות על שאלת המראיין בטלוויזיה, מתוך המולת ההתרגשות הוא לקח את המיקרופון הלא נכון, רפי גינת טפח לו על הכתף, רמז לו שגנב את המיקרופון של הכרוז בטעות ומנע ממנו פדיחה מסוימת.

וכמה דברים שונים היו אז, יא אללה. 2 מחציות של 20 דקות רצופות, שעון 30, מכבי שיחקה הגנה כמו שצריך, אבל מילא זה - אחרי הניצחון של מכבי השיר שהתנגן לו ביד-אליהו היה "הלילה, הלילה, שמחה גדולה הלילה", מודה שאת זה גם אני לא זכרתי ולא צפיתי.

אהה, עוד משהו שליווה את ימי התום ב-80' וב-90': מנגינת הפתיחה והסיום האלמותית (?) בשידורים של ה'ליגה האירופית'- ששיא הפזמון שלה מבחינתי היה "ליפין, ליפין - נה"- שלא תישכח לעולם. מי שזוכר יבין כנראה. היו ימים.

מי שלא השתנה זה 'נדמה לי'. כבר אז בתוכנית המשובחת 'צעדים' (שהוקלטה גם היא, כן?) הוא דאג לשרבב את הביטוי מספר פעמים, תוך כדי ניתוחיו המרשימים. באמת מרשימים, בטח כשיש התמקדות בפעולות השחורות והחבויות של היונה ההנפלדית.

וכן, גם רבי פנחס הגרשוני לא ממש השתנה. "איך שהם עלו לפרזנטציה ראיתי שהמוטיבציה שלהם בתחת". שלא ישתנה, הוא מכניס צבע ושמחה לחיים.

יאללה, עד כאן מחוויות השבת כאן.

שנאמר תודה לחברת הלוויין על אחר צהריים נעים? נשקול בחיוב ונענה בשלילה.