היה חזק. היה דיסטורשן נכון בהצגת השחקנים. יציע העיתונות כותר בידי מאות רבות של אוהדי מכבי חיפה ובהם פרצופים לא מוכרים, לפחות לא לי יען כי חיפני אינני. ובמפתיע, גם אינני חיפני. תיפח נפשי אם אשקר: לרגע עברה בי צמרמורת קלה, שבע דקות לפני פתיחת המשחק, כשהכרוז החל להציג את השחקנים, ותמונותיהם והביצועים שלהם מתוך ליגת קזינו רצו על השעון/מסך/לוח הגדול שתלוי בתקרת האולם. אירופה בישראל. חיפה וחולון בגמר, זה קצת כמו מונטגרנארו וקאנטו משום מקום בגמר האיטלקי.

אמנם לא משהו חדש, לא משהו שלא ראינו וכבר נכח הנשיא באירועי כדורסל מפוארים יותר. ובכל זאת, לערב אחד נכבש ההיכל בידי כוחות שאינם מאיישים אותו בדרך כלל והתחושה היתה משכרת ומרעננת.

ואני שב ומזהיר את אנשי מכבי ת"א בהזדמנות הזו לקראת הפיינל פור, ובמיוחד את אלה שעושים כאן עונה ראשונה. זה דבר אחד לשחק באולם הזה לאורך כל העונה כביתי וכפייבוריט כשכמעט כל הקהל הוא שלך. זה דבר אחר לגמרי כשכל העוצמות האלה נחלקות לשניים פתאום, או אפילו ליותר מזה, וגם לקהל קולני אחר שאינו שלך יש פתאום מה לומר ולהשמיע. זה מרגיש פתאום כמו לשחק במשחק חוץ, כמעט. ומי שלא מתרגל מהר לסיטואציה המוזרה של לשחק בבית ולהרגיש בחוץ - יכול לאבד את עצמו.

ששה ריבאונדים בהתקפה לקחה חיפה ברבע הראשון לעומת אפס של חולון. רובם, חמישה נניח, נפלו לידיים של קוז'יקרו וסיילס בגלל חוסר תיאום של שחקני חולון. קרטיס ווית'רס וכריס ווטסון נלחמו על אותו כדור, ואיכשהו הוא ניתז לידיים של סיילס שקלע בחופשיות. זה קרה שוב ושוב, רק במעורבות של דמויות שונות.

גם דג'ורג'ביץ', כמו שאתם רואים, עדיין בהלם מהמשחק ומהסיומת של טולברט

אותו סיפור בדיוק עם ניסיונות חטיפה. שחקנים של חולון הצליחו לגעת בכדור כשחיפה תקפה, אבל רק כמעט לקחת אותו, כמעט לחטוף אותו. ובנוסף, היו שם כמעט עבירות וכמעט אגרסיביות בהגנה. חולון למדה מהר שאין דבר כזה חצי-חטיפה, חצי-עבירה וחצי-ריבאונד. את כל אלה, כמו שאומרת הפרסומת, עושים באהבה או שלא עושים בכלל. חולון היתה צריכה לרדת לרבע הראשון ביתרון 6-5 נקודות, ובמקום זה הלוח הראה 18:18.

כך או אחרת, אחרת או כך, לא אתחיל עכשיו לעבור רבע אחר רבע, יען כי למי יש כוח, סבלנות או עניין לדברים כאלה. מספר תובנות ונצורות ברשותכם, אוקיי? עדיף ככה.

פלורס וטולברט הם אלילים במיוחד, כיוון שמשחקת לידם חבורה די מוגבלת של שחקנים שכל אחד יודע לעשות פחות או יותר דבר אחד טוב וזהו זה. לא פשוט לשחק פיקנ'רול עם שחקנים כמו קוקיה או ווטסון, למשל. אבל איזה כיף לשחק לצידם בכל הקשור להגנה, לחימה, אמונה ועבודה קשה.

וכמובן, רואן בארט בהלם. כמו תמיד

מול ההגנה של חיפה, שגורמת לך רוב הזמן להרגיש פחות טוב ממה שאתה, או לחילופין להראות מי אתה באמת, שחקן כמו ליאור ליפשיץ התקשה מאוד להביא את עצמו לביטוי, מרגע שניטל ממנו משחק הריצה, ושחקן כמו יהוא אורלנד הגיע אולי למצב זריקה אחד פנוי לגמרי. והחטיא. כי כשחשוך לך מול הפרצוף כל היום ואתה נחשף לרגע לשמש – ברור שתמצמץ מרוב הפתעה ותפספס.

היחיד מלבד פלורס וטולברט שמסוגל לתת עוד משהו יצירתי הוא דרון וושינגטון. הוא נראה כמו מישהו שקצת קשה לסמוך עליו תחת לחץ, מחטיא כדורים פשוטים ורוב הזמן לא יודע מה לעשות עם הכדור, אבל לא מעט בזכותו חולון החזירה קולות של מלחמה ורצה לרבע שלישי גדול. הוא אמנם לא קלע את רוב הנקודות ברבע הזה, אבל הנכונות שלו לנסות ולחדור פנימה ובאופן עקרוני להראות סימני יוזמה ואקטיביות אילצו את חיפה להתחשב גם בנוכחות שלו, עניין שפתח עוד קצת ספייס לטולברט ופלורס. שלא לדבר על עבירות ההתקפה שסחט והנכונות להגיש את הגוף. עד כמה הן היו אמיתיות ועד כמה דייקו השופטים? אם ייצא לי פעם לראות שידור חוזר - אגיד לכם.

פלורס נראה כמו שיש יצוק עד שתיים-שלוש דקות לסיום. ואז, פתאום, בשתי החלטות רעות מאוד, הוא נתקע עם הכדור בכדרור אחרי שנלכד בדאבל-טים בפינת המגרש ואיבד. למזלה של חולון גם חיפה נתקעה בשתי התקפות רצופות משלה, אבל פלורס הרגיש רע עם עצמו. מאוד רע. האיבודים שלו מנעו מחולון לחזור ולהוביל ברגעים החשובים ביותר במשחק, ומהצד השני בא ג'פרסון עם סל ועבירה מהסרטים.

אפילו וויל סולומון בשיגעון

בא החבר טולברט, אחד שאין לו שום בעיה להחצין רגשות ולהתנהג בחופשיות בפומבי, וחיבק את פלורס במרכז המגרש לשניות ארוכות כשהוא לוחש לו באוזן. מחבק ולוחש, מחבק ולוחש. לכדורסלע-האתר נודע, כי טולברט אמר לפלורס שהוא אליל בל יתואר ואל תיפול רוחו כי דברים כאלה קורים. בנוסף, אמר לו טולברט שבהתקפות שנותרו עד לסיום, שלוש בדיוק, הוא יהיה זה שייקח את הובלת ההתקפה. אפשר היה להרגיש עד לתקרת האולם עד כמה רווח לפלורס באותן שניות.

אז, באותם רגעים, גם אפשר היה לראות את ההבדל הבסיסי בין שניהם בקבלת החלטות. טולברט יודע לעשות דברים הרבה יותר קצר וחד. בעוד פלורס מכדרר ומכדרר ובודק ומתכנן איך הוא יעבור, לאן יילך ומאיזה כיוון ולהגנה יש בינתיים זמן להסתדר, טולברט לא חושב הרבה. הוא מזהה חורים בשנייה וחצי והיידה, הולך על זה.

זה קרה כבר מרגע שנכנס למגרש בסוף הרבע הראשון, וקרה גם בהתקפות האחרונות שבכולן ניצח: פעמיים הגיע לקו וקלע 3 מ-4, ובפעם השלישית והאחרונה קלע את סל הניצחון.

גם טום צ'יימברס מתקשה להאמין אחרי הסל של טולברט

פחות תענוג היה למשה מזרחי, שרק ביום שני עוד קלע את הסל של החיים שלו, כהגדרתו, ושלושה ימים אחר כך לא הצליח למנוע את הזריקה האחרונה של טולברט, אחרי שגם עמית בן דוד נכשל במשימה לעצור אותו. אגב, יש שופטים שהיו שורקים אולי נגד בן דוד או לחילופין נגד טולברט, שהחליפו דחיפות קלות בשנייה וחצי שלפני הזריקה, אבל השופטים נתנו לעסק לזרום ובצדק.

כמובן שחיפה תעסוק הרבה ימים בשאלה אם היה צורך לבצע עבירה בשניות האחרונות ולשלוח את טולברט לקו, אבל כדאי לכבד גם את ההחלטה העקרונית של אבי אשכנזי, שהאמין ביכולת של הקבוצה שלו שלא לספוג סל ולסגור את טולברט מספיק טוב בלי עבירה, ולגרום לו להחטיא או לאבד.

גם אם חיפה היתה מבצעת עבירה ושולחת את טולברט לקו, היא היתה יכולה להפסיד את המשחק מבלי יכולת לתקן. למשל, בסיטואציה בה טולברט קולע את הראשונה, מחטיא את השנייה ודרון וושינגטון האתלטי מקדים את כולם ודוחק טיפ קטן פנימה. ככה שאולי אין ממש טעם להתעסק באם וכאילו.

רוברט הורי בוחר דווקא להזדהות עם הכאב של מכבי חיפה

אשכנזי עוד יחלום בלילות על המהלך הזה. יום אחד הוא אולי יוכל לתקן, אם וכאשר ייתקל בסיטואציה דומה. לטולברט זה כבר לא משנה. את השלשה המטורפת מיותר מחצי מגרש מהמשחק נגד נהריה, זו שנפסלה לו ממש לפני המחצית, הוא החזיר מכיוון אחר, בטיימינג מדהים וזכה בבונוס אדיר. הבטיח וקיים. עשוי מחומר של אלילים. רן בורוכוב-סוקולוב טוען שהוא למעשה המאירק'ה טפ-הירו של הזרים.

נו, אחרי מה שהראה השבוע, לא ממש נכחיש זאת.

ובמדור 'כואב הלב' אני רוצה להזכיר הפעם את עידו קוז'יקרו. איכשהו ומבלי לפגוע באף אחד נדמה לי, על אף שאינני אביב לביא, שלישראלים של חיפה יש קצת יותר זכויות אם אפשר לקרוא לזה ככה. שחקנים כמו עמית בן דוד, גור פורת, משה מזרחי ועידו קוז'יקרו עשו ועברו קצת יותר מאשר יהוא אורלנד, ליאור שגב, ליאור ליפשיץ ואורי קוקיה (כן, כן, גם ווטסון ישראלי, אבל בואו נוציא אותו לרגע מהמשוואה – הוא כבר זכה באליפות בעונה שעברה).

אבל קובי ושאק אוהבים את מה שראו. בכל זאת, צהוב-סגול, יו נואו

קוז'יקרו נותן כל כך הרבה נשמה, נפח של פיל ועובי של קיר, שמדהים לראות את זה בכל פעם מחדש. הנוכחות שלו בריבאונד התקפה, ההזדמנויות השניות שהוא מסדר לחיפה, ה-10 ו-10 בנקודות וריבאונדים שנמצאים שם כמעט תמיד, פחות או יותר. חבל. מגיע לו. אבל יהיה יותר נכון עבורו לזכות בגביע כזה בעוד שנתיים-שלוש, כשיגיע לשנתיים אחרונות בקריירה, נניח, בהפועל גליל עליון שתשוב לשחק בכפר בלום לאחר שמיליארדר כלשהו, איזה אורכיד דייגמאקוב, ייקח על עצמו את הבעלות מידי חיים אוחיון ויבנה שם משהו חדש כשהוא שופך
כסף, המון כסף, בגליל הפורח. עמית גל כבר ימצא איזה סלוגן נאה כרפאל לעניין. סומך עליו.

זהו, בערך. נהניתי מכל רגע. היה פצצה של דבר.

וגם אני שיחקתי אותה, יש לומר. 1200 גרם טקסט בלי אף מלה על ארויו או אליהו. תנו כבוד.

סופ"ש נאה כרפאל לכל בית ישראל.