כשהייתי בן כמה זה היה, 13-14 נניח, חשבתי שהשיר הזה הכי יפה בעולם. הוא הפך לסוג של המנון מבחינתי, מבלי שאדע אפילו עבור מה ומה הוא מייצג. המנון של מה, של מי? זאת לא אדע.

הוא פשוט היה שם.

עברו שנים, אפילו הרבה מאוד שנים, ואיכשהו נוצר פתאום צירוף מקרים מעניין: מכבי ת"א סוגרת את העונה האירופית מוקדם מהרגיל + אני נזכר בשיר שלא שמעתי הרבה זמן + השיר מתאים, לפחות על פי הכותרת שלו, לפרידה חגיגית ממכבי עלית.

כלומר, מכבי אלקטרה. אבל זה לא יושב טוב. זה לא חרוז.

בשערי נוקיה-ההיכל נבוא בפעם האחרונה (לפי שעה), עת יעלו על הפרקט שורה ארוכה של כוכבים נאים כרפאל החל מג'אנלוקה באסילה, דרך יאקה לאקוביץ' שיש כאן נטייה לזלזל בו נמרצות (ולעיתים בצדק), עבור בחואן קרלוס נבארו המופתי ועד דייויד אנדרסן ופראן ואסקס היעיל להחריד. ממול יעמדו שחקני מכבי ת"א, מנסים לקושש עוד זרד למען תזרח האש ההולכת ודועכת.

שוב נחזה מקרוב במסכה המפורסמת ביותר בכדורסל האירופי, זו של דניאל סנטיאגו. אולי גם נשמע את מקהלת פרשנדתא קצת אחרי פורים, ממשיכה לזלזל בחואן פלאסה וצ'אבי פסקאל חסרי המושג. ואולי גילויי התנצלות יבואו, מי יודע.

משחק אחרון של החברים קרלוס ארויו ומרכוס בראון במכבי? הווווו, לא נכחיש זאת כלל ועיקר.

ושם, במרומי ההיכל, עת יעלו הקבוצות לחימום שלפני המשחק אזמזם לי בנוחות, נינוחות ונוחיות, גם אם למגנת ליבם של החברים כץ-מזרחי-פדרמן ושות' בע"מ, את שירם הנפלא, הנוגה, הגותי, האפלולי-משהו, המסקרן מאוד והארוך מדי של הצמד סופט-סל, הלוא הוא תא-רך.

Say hello wave goodbye

קטע מופתי מתחילת השמונים. הנה הוא כאן בגירסה מקוצצת משהו. מהפנט, חמים, מוזר, קרוב, מרגש ומצמרר.

צעירים היינו, זיפים טרם צימחו לנו, שחור ונאה היה שערנו ומשקלנו עוד עמד בסטנדרטים של בני אנוש. האמנו שבשירים יש הרבה יותר ממה שרואים במבט ראשון.

ועדיין נאמין.

יהי כך, אם כן.

היידה, להאזין. בפקודה.

ושלומות ונצורות למכבי ת"א בשלב זה.