ליאור אליהו הולך ומתברר כקלע של 65 אחוז מקו העונשין, פלוס-מינוס, ואני שואל את עצמי אם הוא יכול לעשות את הסוויץ' ולטפס לסביבות 82-80 אחוז, נניח, כדי להשיג בקלות עוד נקודה או שתיים מדי משחק. שינוי כזה יכול להגיע רק דרך עבודה קשה ויומיומית באימונים, אבל גם היא לא מבטיחה בהכרח שיפור והצלחה.

קודם כל, לזרוק עונשין באימונים לא דומה לזריקות בזמן משחקים. הלחץ, הביטחון העצמי והסיטואציה שונים לגמרי. אבל יכול להיות שהסיפור אחר לגמרי: על פניו יכול להיות ששחקן שקולע מהשדה ב-60 אחוז לפחות, כמו אליהו, ומרגיש שהוא יכול להוסיף לעצמו עוד שתי נקודות בקלות כמעט בכל רגע במשחק, לא נותן משמעות עמוקה לעבודה סיזיפית שתביא לו – אולי – את אותן נקודות בדיוק מהקו. לכן, ספק אם הוא משקיע או מתכוון להשקיע באימון יומיומי מוגבר.

אני מנסה לזכור שחקנים שלקחו את עצמם בידיים מתישהו בקריירה והפכו לקלעי עונשין מצטיינים, אחרי שהיו בינוניים או גרועים קודם לכן. מעבר לאורי יצחקי, שעשה שיפור עצום בעונה שעברה עם עירוני רמת גן, אני נזכר גם בטל בורשטיין. בתחילת דרכו בהרצליה, אם אני זוכר נכון, הוא נע סביב 70 אחוז. במכבי ת"א היו לו עונות של 80 ו-85 אחוז מהקו ובהרבה משחקים הוא זרק כמו מכונה ולא החטיא זריקות עונשין בכלל. אומרים שליאור ארדיטי הוא זה ששכנע אותו בצעירותו להקדיש הרבה יותר זמן לשיפור היכולת שלו מהקו, והסביר לו שהוא חייב את זה כדי להתקדם.

אין הרבה שחקנים שמתייחסים ברצינות רבה לנושא. למעשה, אין גם מאמנים שמקדישים מספיק זמן לעניין. כיוצא דופן אני זוכר את חנוך מינץ בהפועל גבת בתחילת הדרך שלי בליגת העל. הוא, להבדיל מאחרים, שם דגש על קליעה וסגנון קליעה באופן כללי ולא רק מהקו.

מאמן בקבוצת בוגרים יוצא מהנחה שהשחקנים הם אנשים שמבינים מה טוב להם, וישקיעו זמן מיוזמתם. הרבה קבוצות מסיימות אימון או מתחילות אותו בחמש דקות של תרגול זריקות מהקו, אבל רק אצל מעט מהקבוצות אם בכלל נראה שמדובר בתרגול עם כוונה גמורה. זה נראה יותר כמו סתם עניין שבשגרה.

אני חושב שלמאמנים פשוט אין זמן לעסוק בזה, כולל בגילאים הצעירים. בין לימוד תרגילים למרדף אחר ניצחונות ומיקום בטבלה, רובם המכריע פוסחים על אלמנט כל כך חשוב שיכול להשיג נקודות קלות נוספות לקבוצה. ולא שהשחקנים נקיים בסיפור.

ישנה סברה שאם שחקן עובד באינטנסיביות על שיפור אחוזי הקליעה שלו הוא יצליח, אבל קצת כמו ברוב הדיאטות שאנחנו מכירים - ההישג ייעלם בסופו של דבר והמצב יחזור לקדמותו. אני לא כל כך מסכים, אלא חושב ששחקן יכול לשפר את האחוזים שלו וגם לשמר את השינוי שחל בו, אבל השאלה הגדולה היא באיזה מצב במהלך משחק הוא זורק: האם בדקות מתות? בתחילת משחק? בסוף משחק? כל סיטואציה ומידת הלחץ שלה.

אישית, הייתי קלע עונשין טוב בתחילת הדרך, אבל הידרדרתי והפכתי לקלע עונשין בינוני ולפעמים למטה מזה. הביטחון עצמי הוא חלק מרכזי מהעניין, או לפחות היה כזה אצלי, ואני זוכר מצבים שהספיקה החטאת עונשין אחת במשחק כדי להפוך את הזריקה הבאה למלחיצה במיוחד מבחינתי. במצב של 0 מ-2 זו כבר בכלל היתה תחילתה של פאניקה לקראת הפעמים הבאות. הכל בראש אמנם, וזה מצטרף ליכולת כללית לא כל כך טובה או מעמד פחות טוב במסגרת הקבוצה. די ברור לי כיום שטעיתי בכך שלא עבדתי עם מאמן קליעה אישי באופן קבוע – גם בזמנים היותר טובים (כי הלך לי טוב ולא חשבתי שאני צריך לשפר דברים), ובטח שבזמנים הפחות מוצלחים שבאו אחר כך.

לדעתי, שחקן צריך להגיע בתנאים של אימון למצב שבו הוא קולע 8 מ-10 מינימום. אם שחקן מצליח לקלוע באימונים 7 מ-10 כמקסימום, זה לא טוב. אני זוכר את עצמי קולע 7 מ-10 בתנאי אימון וזו היתה התקופה הגרועה שלי מקו. לא פלא שבמשחקים, בזמנים שאחרי הפציעה ואובדן הביטחון הכללי, יכולתי להתייצב על 50 או 60 אחוז מהקו בלבד ולהיכנס לבורות.

מילא אני, אצלי מדובר במקרה אבוד, אבל אם אצליח בעזרת האייטמון הזה להאיר עיניים של שחקן אחד או שחקנית אחת שייקחו את עצמם בידיים בתחום זריקות העונשין, עשיתי את שלי.

gilse@inter.net.il