קמתי לא טוב. מי שמשאיר בלילה חלון פתוח, אפילו קצת, לזרימת אוויר חופשי, שלא יבוא בטענות לאף אחד בבוקר אם הוא קם רטוב – או איך שאמר את זה פעם רבי פנחס הגרשוני.

במקרה הספציפי ברור שלא בשתן תינוקות בית רבן של הפועל גליל עליון אי-אז בימים מדובר, אלא בחול. עצום ורב כחול אשר על שפת הים לרוב, שהצטבר על השולחן הנשיאותי ופינת המחשב.

לקום בבוקר ולראות כמויות אדירות של חול בתוך הבית, זה לא נעים בכלל. לצאת החוצה בבוקר ולהביא את נגה סלע חסרת התקדים אל בית הספר, כאשר מזג האוויר בחוץ לא החליט מהו יותר – לח, חמסיני או דבילי – גם זה מאוד לא נאה.

בקיצור, אני עצבני.

אבל לא פחות מזה, אני עצבני בגלל אירועי ליל אמש, יום ראשון, 3 במאי, ליל כל הלילות בכדורסל, כאשר אל מול הטלוויזיה יושבים האב הנשיאותי, הבן הנשיאותי והנשיא עצמו.

תמונת מצב: האב הנשיאותי נרדם באמצע. התעורר ונרדם שוב, נרדם והתעורר. הבן הנשיאותי, שקם מדי בוקר מוקדם מאוד, קרס והלך לישון מיוזמתו למרות שכל כך ציפה למשחק הגמר. נשארתי בודד. לא שזה רע בהכרח, אולי אפילו להיפך כשמדובר בצפייה במשחק בטלוויזיה.

ופתאום הבנתי שאני מתוסכל. תרבות השפע הורגת אותנו, בחיי.

בערוץ אחד – גמר היורוליג.

בערוץ אחר – מגוון משחקי הפלייאוף.

בערוץ נוסף – בני השרון נגד מכבי חיפה סולו, בלי התערבות.

ובערוץ רביעי – משחק שביעי בין אטלנטה למיאמי.

מה עושים?

מזפזפים. בכל טיים אאוט עוברים לערוץ אחר. תופסים את כל ההכרעות: הסיום הצמוד בין חולון לגלבוע/גליל; הסיום הצמוד בין בני השרון למכבי חיפה (נו, ארז כץ יכול לקלוע שתי זריקות עונשין במאני טיים? בחייכם); הסיום הצמוד בין צסק"א לפנתינאייקוס.

ידעו חכמינו מה הם אומרים עם הסלוגן המופתי 'יצא וחצי תאוותו בידו'.

אין בזה חיר. וחיר אין בזה.

רואים ולא רואים. רואים וחושבים שרואים. קטעי משחק תלושים, מנותקים, לא קשורים זה לזה. מבלי להבין את ההקשר, מבלי לדעת מה הוביל למה. פה שתי דקות, שם עשר, פה שש, שם שתיים ועשרים וחמש שניות.

אבל הטבע האנושי הוא כנראה לטעום מכל דבר, כל עוד מגישים לך מוכן על המגש. אחר כך, אגב, שולחים אנשים לחיי נישואים של ארבעים וחמישים שנים, ומתפלאים שכל זוג שלישי מתגרש. אבל זו כבר הערה שלא לגמרי שייכת לכאן.

בקיצור, שאלה יהיו פיתויינו, כן? ובכל זאת, זאת פעם אחרונה שאני רואה ככה כדורסל. ראיתי את כל מה שחשוב, כביכול, אבל לא נהניתי בכלל.

ומעבר לזה, קבלו הצעת סטארט אפ מרעישה: אם כבר הולכים על קצת מכל דבר, לפחות שיהיה שדר ופרשן אחד. לעבור ממשחק למשחק ולשמוע בליל של קולות, סגנונות, טעמים והדגשות, זה מעל ומעבר. שישימו איזה רסקין נבחר באיזה אולפן, יזפזפו אחת לשלוש דקות על פי שעון-גונג כמו ביציע העיתונות והפרשן האחד שלצידו באולפן ידבר נונסטופ (הם הרי בלאו הכי עושים את זה), ולפחות במובן הזה ייתן לנו תחושה של קביעות ולא של ארעיות, ואיזשהו סדר בבלאגן.

רעיון נאה כרפאל. ואם לא קניתם אותו, זה גם בסדר. אמרתי לכם כבר שאני לא ביום טוב עם כל החול הזה שעף לתוך העיניים.