יצא לי לראות את דנבר לאחרונה די מזמן, באיזה משחק עונה סדירה נגד יוסטון רוקטס ששודר בשעות של בני אדם ולא של חייזרים. הם שבו את לבי, הם שבו. ומאז אני עוקב אחריהם בקטנטנה. פה איזה תקציר, פה איזה לקט ובעיקר שואל מה שלומם באמצעות האתר הנאה כרפאל הידוע גם כ-NBA.com

כך או אחרת, אחרת או כך, מטרידה אותי מאוד המחשבה שהזנחתי עם או בלי לשים לב את פינת 'שיר אחד ביום', שהפכה מבלי לשים לב לשיר אחד בשבועיים. והרי מהם החיים בלי מוזיקה, כל מוזיקה, מכל סוג.

ולכן, כשראיתי שהנאגטס בחסות הקלעית העירקית כרמלה "דוריס" אנתוני (כל הקרדיט לרן בורוכוב-סוקולוב) התעופפו שוב לאזורים שקרובים ל-120 נקודות במשחק, חשבתי שהגיע הרגע.

ומאחר שקמתי במצב רוח דרוך ונאה היום, לקראת עוד יום אינטנסיבי וצפוף בעניין מציאת משכן חדש לנשיאות (הזמן מתקתק, ב-3 ביולי עוזבים ועדיין אין תחלופה) – החלטתי שזה היום.

זה היום של השיר אחד בשבועיים, פייייי קיבינימט.

ערנות מביאה אותי לנוסטלגיה. נוסלטגיה מביאה אותי לרומנטיקה. ורומנטיקה – אין כמו רומנטיקה. בכל דבר: בחורות, כמובן, וגם כדורסל.

"אנחנו על המפה הרומנטית ונישאר על המפה הרומנטית, לא רק בכדורסל. בכל!", זה היה המשפט האמיתי של טל ברודי, אגב, שצונזר אז ב-1977 כי היה נועז מדי לאוזניים הבתוליות של בני עמנו אי-אז בימים.

כך או אחרת, אחרת או כך, איפה הייתי?

בדנבר נאגטס. כאמור, לא ראיתי, אבל אני מניח שהחבר'ה רצים בפראות ובחופשיות. דוריס הרביצה שוב 25 נקודות, ננה – שבמקומות מסוימים זה גם שם של בחורה - נצמד אליה עם 25 משלו. היידה, בנות, להמשיך הלאה.

ואם כבר בנות, איך אפשר להימנע מזיכרונות חמימים על ריקודים ראשונים, מגעים ראשונים, אהבות ראשונות, לצליליה הסלואו המופתי של ברברה סטרייסנד, אלילת הזמנים ההם ולא רק, שאין כמותה וכמותה אין.

עם בארי גיב, בלי בארי גיב, ויש גם גירסה של בארי גיב לבד.

יאאאא אולוהים! בשביל דברים יש כדורסלע-האתר. ואם כבר הצגתי את השיר הזה אי-אז בימים וכבר הפקתי לשכוח ולהתבלבל, זה רק כי אי אפשר שלא להתבלבל כשברברה מתניעה ויוצאת לדרך.

איזה קול. איזו נוכחות (וגם איזה קיטש, לא נכחיש זאת).

רוצו נאגטס, רוצו כל עוד נפשכם בכם כל עוד גלי הקול של ברברה סטרייסנד הודפים כל מתנגד אפשרי.

הנה היא כאן.

והנה בארי גיב, בקול יותר נשי מנשי, עם אותו שיר בדיוק.