אני יושב לפעמים ושואל את עצמי מה מחזיק אותי בכדורסל (לא, האמת שרק לעיתים רחוקות, אבל בואו נניח ככה בעיקר לצורך האייטמון)

קריירת המשחק הקצרה שלי מתה מזמן. קריירת האימון הקצרצרה שלי בקבוצות ילדים גוועה זמן לא רב אחרי הצבא, כשהחלטתי שאני פונה לעיתונות והולך על זה ברצינות.

קריירת המשחק של גיל 'והתרגיל' סלע, אחריו נהניתי לעקוב כולל פיתוח אמוציות אישיות מסוימות ביחס לקבוצות בהן שיחק, במיוחד בתחילת דרכו, התנדפה אף היא.

וקריירת האימון שלו? נו, בהצלחה רבה בהפועל פ"ת נשים לאומית, אבל קשה לומר שכדורסל נשים בכלל ולאומית בפרט הוא הסיבה שמחזיקה אותי כל כך הרבה שנים.

קריירת המשחק של איתי / נגה / תומר סלע? רחוקה-רחוקה, אם בכלל.

אז מה זה, התמכרות?

פרנסה נטו?

שעמום?

אהבה?

חשש לבצע שינוי גדול שירחיק אותי מהתחום שבו עבדתי כל חיי הבוגרים?

ואולי זו הכתיבה בכלל, ולא הכדורסל.

האם הייתי יכול לכתוב באותה מידת עניין וחן (אכן כי כן, יש האומרים שכתיבתי נושאת חן בעיניהם) על, נניח, אווירונאוטיקה? או אולי חקלאות? או לערוך מגזין חודשי של ענף הלולים בישראל?

אני יודע רק דבר אחד: לפעמים נמאס, לפעמים קשה, לפעמים שוחק, לפעמים מנג'ס, לפעמים סתם מעיק ומציק ולפעמים באמת שאין כוח ואני יודע שאם הייתי מתרגל לאורח חיים אחר כל השנים האלה, הייתי יכול להניח את הראש על המטה ב-22.30 ולהירדם בקלות, מבלי לחשוב שהחמצתי איזה משחק חשוב, או אירוע אחר שקשור לכדורסל. והייתי חי עם זה מצוין.

אבל לא זה המצב. והמצב- הוא לא כזה.

כנראה ששום כמות, מאסה או עומס הם לא יותר מדי בשבילי. תמיד רוצה עוד. לפעמים עם הפוגה בין לבין, אבל תמיד עוד ועוד. וככה זה כבר עשרים שנה.

איך זה מתקשר ל'שיר אחד ביום'? נו, זה קל. הערב תופיע דפש מוד ברמת גן-האיצטד (לעג בלתי מוסווה של המארגנים לליגת קזינו שלה, שתעשה כמה מהצעדים החשובים ביותר של העונה דווקא הערב הזה).

ודפש מוד נדמה לי, על אף שאינני אביב לביא, הרביצו בפני העולם הזה אי-אז לפני הרבה שנים את אחד הלהיטים הגדולים ביותר שלהם עד היום:

Just can't get enough

אחד הקטעים שהכי מזוהים איתם. שיר שגם היום, כמעט שלושים שנים אחרי שיצא, נשמע טרי, קופצני, נעים הליכות וריחני ביותר. לאכול אותו ממש ולקפץ לצליליו משל היינו דרון וושינגטון, בעוד דאנק, או בסתם ניסיון התחזות, כמעט כהרגלו, לסחוט עבירת תוקף (שופטים, שימו לב לעניין הזה).

דפש מוד, כמוני, לא מסוגלים להיות מסופקים בעניין שהם אוהבים. אין הסבר אחר.

מילא אני, זו סתם צרה, אבל הם? רוב תודות ונצורות על אחד הלהיטים היותר גדולים שלהם שיושמע הערב (כולי תקווה, כי השמועות אומרות שדווקא לא) - כאן במחוזותינו, הרחק מהפרקינסים והשון ג'יימסים למיניהם ולעיני 40 אלף איש לפחות.

הנה זה כאן.