מאיר טפירו נפרד מהנבחרת בגיל 34 ואחרי חמש אליפויות אירופה רצופות. האם אפשר למנות אותו כאחד מהגדולים באמת במדים הלאומיים?

שלומי: מבחינתי טפירו ייזכר כאחד הגדולים אבל דרגה מתחת למיקי ברקוביץ', עודד קטש, עדי גורדון ונדב הנפלד. לא אבדוק את המספרים וההישגים אבל אסמוך על הזיכרון המתעתע שלי. מבחינתי, כשאני נזכר בנבחרת ישראל, האסוציאציות שלי הולכות לכיוון ארבעת הנ"ל ופחות לטפירו.

מאיר מבחינתי הוא אחד משחקני הליגה הגדולים בכל הזמנים באותה שורה עם כל אלה שלמעלה ורבים אחרים. ווינר ענק, שחקן שאוהב וחי את המשחק, אבל בנבחרת לטעמי היו גדולים ממנו.

אורי: כן, חד-משמעית. אם בוחנים קטגוריות כמו מידת השפעה, תקופת משחק בנבחרת והישגים קבוצתיים, אין לי ספק שטפירו הוא חבר של כבוד בדרג שמתחת לזה העליון והבלתי-מעורער בו חברים דורון ג'מצ'י ומיקי ברקוביץ', ביחד עם ענקים כמו נדב הנפלד, בוזי ינאי, עופר אשד, תני כהן-מינץ, מוטי דניאל ואחרים.

טפירו השתתף בחמש אליפויות אירופה, כאשר פרט לראשונה, בכולן היה שחקן מפתח ובאחרונות גם הפרנצ'ייז פלייר של הנבחרת. מעטים השחקנים שהמשיכו להופיע בכזאת אפקטיביות גם בגילו המתקדם ונפרדו בשיאם. רק תסתכלו מה קרה בקמפיין האחרון של ישראל: בשלושת הניצחונות הוא רשם 23.3 נק' ו-5.3 אס' בממוצע למשחק ואילו בשלושת ההפסדים נעצר על 3.7 נקודות ו-2.7 אסיסטים בלבד!

ביורובאסקט 2001, שסימן חילוף דורות בנבחרת שהופיעה אליו עם חמישייה חדשה לגמרי וללא קטש, שפר, הנפלד, גודס, שלף ושטיינהאור, הפך טפירו למנהיג של הכחולים-לבנים וכזה נותר עד משחקו האחרון מול צ'כיה, בו הוביל את ישראל לניצחון הענק שהשחיל אותנו לאליפות. בכל התקופה הזאת לא פספסה ישראל אף אליפות - דבר שאני בספק אם היה קורה לולא שירותו הנאמן.

יו"ר דירקטוריון כדורסלע: ודאי. מאירק'ה רב הרושם ראוי בפירוש להימנות עם השמות שאורי הזכיר. עם זאת, ישנו הבדל אחד בינו לבין האחרים. יותר מכל אחד מהם טפירו עורר מחלוקות בין אוהדי כדורסל לגבי טיב הסגנון שלו ואיכותו. לא פעם הוא הצליח לשלב קטעים שנראים לקוחים ממשחק שכונתי לחלוטין, עם מבצעים אישיים ברמת גאונות כמעט.

לא פעם הוא נראה אבוד, כבוי, מפוזר ותלוש. לא היה שחקן ישראלי, שהגיע כל כך רחוק ברמה האישית כמו שטפירו הגיע, ועדיין סבבו את הכדורסל שלו דיונים על גבי דיונים החל ממשך הזמן המוגזם שהוא אוחז בכדור בהתקפה לפני שהוא משחרר אותו, ועד מה יש לו יותר – ביצים גדולות או מזל גדול.

עכשיו, אחרי שתפקיד המוביל של הנבחרת התפנה, למי צריך צביקה שרף לתת את המפתחות?

יו"ר הדירקטוריון: נכון לזמן הזה יוגב אוחיון, מר טריפל דאבל בגילאי הנוער, היה אמור להחליק בנחת לתוך נעליו של טפירו ולהביא לנבחרת ישראל סגנון של רכז אחר. קבוצתי יותר, אתלטי יותר, אינטנסיבי יותר, שומר יותר. אבל אוחיון מתמהמה ועלול להפסיד את ההזדמנות. נכון לעכשיו, לדעתי לפחות, הוא עדיין לא מתאים לשמש רכז ראשון ודומיננטי בנבחרת ישראל.

מי כן? אני בהחלט אוהב את הפיתרון של יותם הלפרין כרכז ראשון שנכנס למשחק לאו דווקא דרך קליעה אלא דרך ניהול המשחק. אני חושב שנוצרה הזדמנות טובה להריץ רכז שני לכמות דקות סבירה, ובזמן הזה יוכל הלפרין לשחק בעמדה שתיים ולצבור נקודות ביתר נוחות.

מי יהיה הרכז השני? האמת היא שזה יכול להיות כל אחד מבין המוזמנים, וכל החלטה שיקבל צביקה שרף אחרי אימונים ממושכים ויסודיים שיעביר לנבחרת לאורך הקיץ תהיה מקובלת. נכון לעכשיו, אני חושב שאין הבדלים גדולים בין רוט, אוחיון, מקל ואולי-אולי גם לימונד. אולי בסיום ההכנה שרף יגלה דברים חדשים.

עם קצת מזל, האליפות בפולין יכולה לשמש מקפצה גדולה קדימה עבור אחד מהם. זיכרו את ליאור ליובין, שהגיע לאליפות אירופה ב-2001 כשחקן האחרון, או לפני אחרון בסגל, וסיים אותה כרכז הפותח של הנבחרת.

אורי: לצערי, אני לא רואה שחקן שכזה. התרומה הגדולה ביותר של טפירו לטעמי בשניים-שלושה קמפיינים האחרונים הייתה שחרורו של יותם הלפרין לעמדת הסקנד גארד ובעיקר לתפקיד הווינגמן, טייס המשנה אם תרצו. בגיל 25.5 ואחרי עונה מוצלחת באולימפיאקוס, יותם הוא המועמד המוביל לתפקיד, אבל מנהיגות כמאמר הקלישאה השחוקה צריך לקחת ולא לקבל, ונוכח ההיסטוריה שלו, לא בטוח שהוא מסוגל לעשות את המעבר הזה לקידמת הבמה.

במובן הזה אגב, היה מוטב לו הגיע אחרי עוד עונה בחמישייה של מכבי כישראלי הבכיר ולא כעוד שחקן - גם אם חשוב - ברוטציה הארוכה של פנאיוטיס ינאקיס. בהנחה שליאור אליהו ועמרי כספי, שבקמפיין הקודם עוד עלו מהספסל, ייכנסו לחמישייה של שרף באליפות בפולין וישלימו את הקו הקדמי ביחד עם יניב גרין, נשארנו עם הלפרין כמספר 2 ועם נעלם בעמדת הרכז.

עם כל הכבוד להתקדמות של גל מקל, הניסיון הבינלאומי שצבר מורן רוט וסיום העונה המוצלח של יוגב אוחיון, אני לא רואה אף אחד מהם משתלב כעושה משחק מוביל. לא כרגע לפחות. הפתרון האופטימלי לפיכך הוא ברירת מחדל: החזרת יותם לעמדת מוביל הכדור ושילובו של טל בורשטיין בחמישייה לצידו. אולי קור הרוח, הרצון להוכיח עצמו מחדש והניסיון הגדול של בורשטיין, יעזרו לו לעזור ליותם להפוך למנהיג. אם זה לא יקרה, נחזור לימי הנבחרות הצעירות עם רביב לימונד לצידו וללא עושה משחק אמיתי.

שלומי: אנחנו יכולים לכתוב כאן מה שאנחנו רוצים אבל צביקה שרף, שמרן שכמוהו, יבחר בדיוק באופציה שאורי הציע לו: בורשטיין והלפרין בקו האחורי כשני מנהלי משחק ביחד. לטעמי זאת אופציה לא רעה, אבל משעממת.
אמנם טל בורשטיין מנוסה ושוב רעב ורוצה להוכיח את עצמו, אמנם הלפרין לא יעשה יותר מדי שטויות, אבל שניהם יחד משחקים כדורסל חסר תעוזה - יעיל, אך לא מלהיב - לא כזה שיסחף את הנבחרת להישג.

קצת עצוב שאחרי טפירו בן ה-34 אין שום יורש ראוי לתפקיד הרכז שהוא מעל גיל 22. מורן רוט הראה השנה ביורוקאפ שבאירופה אין לו מה למכור, דרור חג'ג' חלוד אחרי עונה שלמה על הספסל, יובל נעימי יכול לתת כדורסל גדול אבל הוא יותר מדי סקורר ופחות מדי רכז.

היחידים שראויים הם יוגב אוחיון וגל מקל, אבל שניהם צעירים בתפקיד שמצריך הכי הרבה ניסיון. ובכל זאת, הייתי נותן ליוגב אוחיון את המפתחות ושם לידו את הלפרין שירגיע אותו. השילוב של כספי, יוגב, יותם, אליהו וגרין בחמישייה אחת - הכי אתלטית אי פעם בכדורסל הישראלי - עלול אולי להפסיד את כל המשחקים באליפות אבל עשוי גם להסב לנו הרבה נחת.