שוטה הנבואה נכנס זועם לחדר. "האורלנדו האלה מכה, תאמין לי. הלכתי עליהם בפלוס + 3.5 במחצית ואכן כי כן, מחצית צמודה היתה. והנה מה אני רואה, כדור אחרון למג'יק במחצית בפיגור חמש. 24 שניות להעביר. טורקוגלו מושך ומושך את הזמן ובסוף מגיעים לזריקה של ג'יי ג'יי רדיק. צלף, בעיקרון.

ואני יושב מול הטלוויזיה וצועק: למה הוא, למה? הבן אדם עומד על 0 מ-4 במחצית. למה הוא? והוא, כמובן, מחטיא. נגמר 5 ללייקרס במחצית. הלך הכסף. סל הייתי צריך. סל אחד. פייייי קיבינימט! בושה, חרפה וכלימה! בחו"כ גדול במיוחד", סיים השוטה את דבריו ונעלם.

ומכאן אל אירועי דיומא ודלילא.

כשאני חושב על רוברט רות'ברט והקשיים שיש לו כרגע לקבל שחרור מצה"ל והחזרת מעמד הספורטאי המצטיין שהיה לו (כל הפרטים באתרי הניוז השונים בימים האחרונים) – אני שואל את עצמי אם גם ריאן סטאק או ג'רמיה מאסי ששיחקו עבור נבחרת מקדוניה נתקלו בקשיים מצד המדינה; או איברהים ג'אבר בבולגריה או ג'קסון ורומן בלבנון כל מיני כאלה.

עושה רושם שכאן יש באמת מקרה יוצא דופן של בחור שבא כדי לנטוע שורשים, להבדיל ממקרים אחרים. הלב נחמץ-משהו למראה התקלה בעניינו ואני מקווה שהעסק יסתדר בהבנות ובאווירה טובה. מצד שני, התאכזבתי מרות לשמוע את מאמננו הלאומי מגיב בעניין על פי הזמנתו של המיקרופון השלוף שהוגש לפיו. בכל חצי הדקה בה ירה ולכל עבר בשלל מונחים צבעוניים כהרגלו, הוא לא אמר אפילו פעם אחת בושה, חרפה וכלימה – הסמל המסחרי שאימץ לו עם השנים. אכן כי כן, מדובר באכזבה.

ואל רוז'ה-שלנו, כמובן. זוהי פנייה אישית, נשיאותית אפילו, על סף הכפירה. ובכל זאת.

שלומות לך רוז'ה-שלנו,

אולי זה רק אני, אבל הזכייה ברולאן גארוס לא ממש עשתה לי את זה. אהדה עזה יש לנו ולשכמותנו אל פדרר, אבל שוב הדמעות האלה ושוב ההשתטחות על הרצפה והידיים הרועדות והמבטים הלא מאמינים בשנייה שהמשחק הוכרע.

אין לי ספק וספק אין לי שזה הכי אמין בעולם. שההתרגשות היא התרגשות שיא, שהנתונים מכים בך פתאום ואתה מתקשה להאמין. ובכל זאת, התרגלנו. כן חימר, לא חימר, דשא או קשה. הכל נראה אותו דבר. כולה סודרלינג, אחד שניצחת אותו 9 פעמים בעבר ולא הפסדת לו מעולם. תביא לנו חידוש, "שלנו". עלה ליציע ותן למשל נשיקה למירקה לפני כל דבר אחר. מה אתה נופל על המשטח, מה? שלוש מערכות חלקות היו לך כדי להבין שאתה עומד לזכות בתואר. אז פתאום אתה משתטח ולא מאמין? תאמין, תאמין. כי אחרת, זה מרגיש לי לא אמין. אבל האמת, מה אני מבין. מעולם לא ניצחתי אפילו משחק טניס אחד, שלא לדבר על גרנד סלאם. לוקח את דבריי בחזרה.

נבחרת הנשים שיחקה נגד בלארוס באליפות אירופה. מה רציתי להגיד על זה? שבפעם הבאה ידעו שאסור לשחק בדיוק על אותה שעה של גמר הרולאן גארוס. שיבקשו דחייה, משהו, דיבור עם המארגנים. לא שאני הולך לראות את המשחק נגד איטליה, סביר להניח, אבל לפחות היה לי תירוץ טוב נגד בלארוס. האמת שהפריע לי עוד משהו מהזפזופים הקצרים והמקריים בהפקות של הטניס. נדמה לי, על אף שאינני אביב לביא, ששמעתי אותו ואת מורן ברק משדרים מהאולפן.

רב-רבאק: נותנים במה מכובדת כל השנה לליגת הנשים, וכשמגיעה אליפות אירופה אי-אפשר להרביץ גיחה לשבוע או עשרה ימים לאליפות אירופה? לשדר מהשטח? לתת אווירה? להראות מחויבות? אתמהה ממושכות ונואשות ולא אבין זאת.

מה עוד?

קראתי לפני כמה וכמה (וכמה!) ימים, שהפועל עפולה, העולה החדשה, פנתה למאמננו האדמוני לשעבר והציעה לו את התפקיד בין השאר כי יליד העיר הינו. האיש סירב ואמר, או לפחות ככה נכתב, שימשיך לייעץ לקבוצה.

יועץ הינו!

עכשיו לפחות אנחנו יודעים מה הוא עושה, אחרי שירדה עליו העלטה, או שמא הוא זה שבחר להוריד על עצמו מסך של ירח וכוכבים. נמתין לו נואשות ונצפה לשובו אל מגרשינו, גם אם העסק ייקח עוד שנה או עוד שלוש.

ואומרים שגיא גודס לא ממשיך בירושלים. נו, יש לי תחושה שמכבי ת"א לא יודעת עם מי היא הסתבכה, כשנתנה לעודד קטש ללכת. עכשיו הוא עשוי לה לבוא עם צבא חזק ועשיר יותר מאשר היה לו בגלבוע/גליל ולהילחם עוד יותר חזק במכבי. מאחורי החזות תמימה מסתתרת נפש בוערת שמתה, אבל מתה, להראות לאנשים מסוימים מאיפה משתין הזובון. וזו השערה שלי בלבד, אל תפילו את זה עליו כי הוא לא אמר לי כלום.

ואם לא הוא – באמת הגיע הזמן ששיבק או קצורין ישובו הביתה. קצת סמכותיות, ותק וניסיון לא יזיקו להפועל ירושלים נכון להיום. ובצד השני, לא יזיק קצת מלחה לחיים של המאמנים הוותיקים האלה שיצאו לפנסיה רגשית מוקדמת בליגות פסטורליות.

ואם נחיה גם נראה לאן כל זה הולך.