ערן שלום,

קודם כל, ברכות לרגל המעבר למשכן החדש.

ראיתי כמה מערכות של משחק גמר ווימבלדון. ובאמת, התמודדות יפה מאוד. הייתי רוצה להגיד שהיה טניס יפה אבל אני לא מבין טניס.

זה שוב גביע עם כוכבית. הכוכבית מפנה להערת שוליים שאומרת, שפדרר לא ניצח את מספר אחד בעולם אלא את מספר שש, שאכן נתן פייט רציני.

בדרך כלל זה עובר בראש לשחקנים שניצחו גביעים עם כוכביות, אבל קשה להם להודות בזה. פדרר, בניגוד אליהם, שמח באמת כשהניף את הגביע, אבל לא שכח להזכיר שהמחבט מספר אחד בעולם וזה שבזמן האחרון עושה לו בית ספר - לא השתתף. הוא יישב בסלון שלו בבית בשוויץ, יסתכל על הגביע במין מבט נוגה, ויגיד לעצמו: "זה גביע עם כוכבית".

אריאל

ריישית כל, כמו שנהגה לומר סבתי מרים עליה השלום, עד שנתין כלשהו מעז לשלוח מייל בענייני טניס לא אשיב פניו ריקם. ותודה על הברכות.

שיינית כל, ואת זה היא לא אמרה אלא אני המצאתי (ולא שזה מוצלח במיוחד), ספק אם פדרר יישב בביתו בשווייץ ויאמר לעצמו שמדובר בגביע עם כוכבית. לדעתי, ברגע שייצא לו לשבת בבית ולהניח רגליים על השולחן, להשעין את ראשו לאחור על שתי כפות ידיו ולשחרר אנחת עייפות סוף-סוף, המחשבה הבאה שתקפוץ לו לראש היא: ועכשיו – אל תואר הגרנד סלאם ה-16 שלי.

בשנים שנותרו לו לשחק יש להניח, ואף להניח יש, שפדרר יתמקד יותר ויותר בטורנירים הגדולים ויפסח על טורנירים קטנים. כלומר, או שיופיע בהם פחות כדי למנוע שחיקה, או שלא ישקיע בהם את מלוא האנרגיה, יפחית משהו ברמת הכוננות והמוכנות וילמד לחיות עם הפסדים. בסופו של דבר, ובכל הקשור למדד התארים, הגראנד סלאם נחשב יותר מכל דבר אחר ובכללם גם טורנירים קטנים יחסית.

בעניין הכוכבית, היא אולי תקופה בתודעה הכללית ותמיד יהיה מי שיזכיר את זה, אבל אתה הרי לא מצפה שכל גמר טורניר יהיה בין שני המדורגים הראשונים בעולם. זה היה משעמם אם ככה היו מתנהלים דברים. ווימבלדון 2009 בעיניי הוא המקום בו שבר פדרר את שיא הזכיות של פיט סמפראס, אבל הוא גם האירוע בו אנדי רודיק כמעט-כמעט ביצע צמד ניצחונות אדיר ואחרי שהעיף את אנדי מארי יכול היה לקחת את פדרר. עניין של נקודה לפה ונקודה לשם. אפשר לומר שרודיק שיחק ב-80-90 אחוז מהזמן כמו מספר אחת בעולם במשחק הזה.

כשראיתי את נדאל-המנוול בשיאו ואת פדרר בנפילתו המסוימת במהלך חלקים של 2008 כבר לא האמנתי שהוא יכול לחזור למקום הראשון בעולם, או לזכות ברולאן גארוס. אבל לפעמים הערכות ופרשנויות מתממשות: כבר לפני שנה ושנתיים צפו בעיות פיזיות ובעיות כשירות לנדאל בגלל סגנון המשחק שלו ועומס המשחקים האדיר שהיה עליו. והנה זה בא. לפעמים, כדי לחזור למקום הראשון בעולם אתה צריך להיות טוב ולהציג את היכולת הגבוהה שלך, אתה בעיקר זקוק לכך שהמדורג הבכיר ייעלם קצת מהשטח. וזה בדיוק מה שקרה.

אז כוכבית-מה-כוכבית, לא קריטי בעיניי. ולדעתי, גם לא בעיניו. נכון שעל פניו לא היה הרבה מקום לספק מי עומד לנצח במשחק הזה, בהתחשב במאזן המקדים בין השניים (2:18 ל"שלנו"), אבל כמו שהמשחק התפתח כל העסק היה נזיל מאוד ויכול היה לגלוש לכל כיוון.

בכלל, בעוד שנתיים, ארבע או שש שנים מי בכלל יזכור שנדאל לא שיחק. וגם אם היה משחק, מי קבע שגם אם היה משחק היה מרביץ ניצחון וזכייה? בלי קשר ורק כדי לתקן את דבריך, נדאל עושה בית ספר לפדרר לא רק בזמן האחרון, אלא פחות או יותר מרגע שהשניים האלה החלו להיפגש. זה עדיין לא אומר שזכייה בווימבלדון, ודאי עבור אלוף עצום כמו רוז'ה-שלנו, מוכתרת ככזו עם כוכבית אם הוא לא פוגש בגמר את המנוול.

אישית, אם לחרוג לרגע לקצה אחר של העניין, אני מאוכזב מעצמי אנושות, נואשות ונצורות. היו ימים שישבתי במשך ארבע שעות לראות משחקים מהסוג של גמר ווימבלדון, אבל לא הפעם. העובדה שהמציאות מכתיבה חוקי משחק מסוימים שלא תמיד אפשר לעמוד בהם מוציאה את האוויר. מגבלות, מגבלות, מגבלות. מכשולים, מכשולים, מכשולים. בפועל, קרה שראיתי בקושי מערכה וחצי מהמשחק כולו. ואני ממש לא מאלה שנוהגים להצטרף בחמש הדקות האחרונות של משחק ולהרגיש שלא צריך יותר מזה. להיפך.

אפשר רק להצטער, שהעולם לא יכול לעצור מלכת לכמה שעות כשרוז'ה-שלנו עושה את מה שהוא עושה על המגרש.