תובנות משלושה שבועות של טניס, והכנה לנסיעה הנשיאותית לארצות הברית. אך תחילה - סיפור מהחיים: לפני שנים רבות (כ-20, יא ווראדי!), בעודי בחופשת הקיץ שבין הכיתות ט' ל-י', החליטו הוריי על ביקור משפחתי בארה"ב, יען כי יש להכיר לזאטוטים שבגרו היכן נולדו, ומיהם סביהם, סבותיהם, דודיהם ובניהם. אז עלינו על מטוס, ונחתנו בקנדי.

אי-אז בימים שעוד טרם שידורי הניסיון של ערוץ 2 ישיבה מול טלוויזיה רב ערוצית עם שלט ביד הלהיטה את הדמיון, רק כדי להתאכזב כעבור זמן קצר. מה שיודע היום כל אזרח בישראל - אין מה לראות. מה בכל זאת יש להם שם שלנו אין גם היום? נכון, ליגת בייסבול.

חושב לו נער מחוצ'קן בן 15-14 - בוא נראה ממה כל-כך מתלהבים האמריקאים האלה. יושב ורואה משחק בייסבול. זה הולך פחות או יותר כך: הרבה שחקנים פזורים במגרש - לא עושים כלום. המשחק משוחק בין אחד שזורק את הכדור, אחד מהקבוצה היריבה שצריך להכות בו, ועוד אחד, מקבוצתו של הזורק, שתפקידו לתפוס כדור שלא זכה לנחת זרועה של אלת המכה.

נשמע מפרך? חכו, עוד לא ראיתם כלום: ברוב המקרים הכדור כל-כך מהיר שלא מצליחים להכות בו, ואם כבר מצליחים - יש בו כזה סחרור, עד שהכדור עובר מאחורי השחקן המכה - מה שנקרא בשם המקורי כל-כך "פאול". לא ברור למה קוראים לזה "ספורט" - ריצה כמעט ואין שם (ויעידו על כך מימדיו של בייב רות האגדי).

הסביר לי אבא שאני ישראלסקי פרימיטיבסקי, ולא מבין את האינטליגנציה שבמשחק: היכולת לזרוק כדור מסובב במהירות של למעלה מ-100 קמ"ש, ולהכניסו ממרחק של כ-10 מטר בריבוע של כ-30 על 60 ס"מ, כך שגם אם יכה המכה, הוא יכה פאול.

אני חייב לציין שעד שראיתי את הגמר בין רוז'ה של הנשיא לרודיק שהיה כולו סרבים מופלאים (גם ג'וקוביץ' הוא סרבי אבל לא מופלא, וגם לא היה בגמר) לא הבנתי את אבא שלי. וכשראיתי את תקציר גמר הנשים, וסליחה על הסקסיזם, ראיתי כמה האחיות וויליאמס משחקות כמו בנות. וגם המשחק ההירואי של הראל לוי או הווירטואוזי של דודי סלע בדייויס מול רוסיה לא היה נראה בכלל כמו משחק הסרבים ההוא: היכולת לדייק בכדור מסוחרר במהירות של כ-180 קמ"ש, ולהניח אותו בס"מ המדויק על המגרש. קטלני (או שמא נקרא לזה: "מאתגר ספורטיבית") יותר אפילו מ-220 קמ"ש בסרב של רודיק. אמנות שוויצרית במיטבה.

מייקי

ועכשיו אל נתין נוסף:

אני חולק עם כבוד נשיא חיבה יתרה לענף הטניס, וחיבה יתרה אף יותר למר פדרר הנערץ. ברצוני להעיר כי הסיבה שפדרר ונדאל לא נפגשו ברולאן גארוס היתה הפסדו של נדאל לסודרלינג (אותו ניצח פדרר בגמר) ולפני כן במדריד ניצח פדררנו את אותו האיש, כך שלא הוגן לבוא ולהגיד (במספר מקומות יש לומר) כי פדרר שלנו חזר למקומו הטבעי בגלל היעדרו של נדאל.

(דבר יו"ר הדירקטוריון: הדברים נאמרו בין השאר כיוון שנדאל לא שיחק כלל בווימבלדון, ורק אחרי הטורניר באנגליה חזר פדרר למקום הראשון בעולם, לא לפני כן. המשך נא, נתין יקר).

בנוסף, ראיתי בעונג רב את ניצחון הנבחרת על רוסיה (התלהבתי במיוחד מהראל לוי, אבל שאפו לכולם). אחרי שראיתי בטלוויזיה בשקיקה את המאסטרים הגדולים בווימבלדון, היתה לי הרגשה מעט מוזרה. אחרי כל הגשה (של שחקני שתי הנבחרות) אמרתי לעצמי: מה זה הדבר הזה? מר רודיק היה מגיש כך בעודו יונק ועולל, בכל מכת העברה הייתי כבר מרגיש איך רוג'ר היקר היה מסיים פה נקודה באלגנטיות, אולם בפועל הכדור הלך לו לאי שם.

רצוני לומר, שחבל שבכירי הטניס לא לוקחים חלק פעיל בגביע דיוויס מה שהיה הופך את המשחקים למהנים הרבה יותר, אולם מדגיש יותר את המחויבות של החבר'ה שלנו.

יאיר

דבר יו"ר הדירקטוריון: היום, היום הזה ממש, הוא ניצחון טניסלע-הלינק, שעה ששני נתיני כדורסלע בולטים מפנים אל תיבת המייל הנשיאותית עניינים שברומו של טניס. אחרי התלבטויות, חיבוטים, והיסוסים, אפשר לומר היום בוודאות גמורה: טוב שהולדנו את טניסלע.