במקרה של נדב הנפלד אני חושב שמדובר במקבץ רגשי הערכה וכבוד יוצאי דופן, שלא חשתי כמותם כלפי אף שחקן ישראלי. אולי כי הוא בן גילי, אולי כי יצא לנו לשחק זה נגד זה מספר רב של פעמים בקבוצות הילדים והנערים, אולי כי שמרנו זה על זה באופן קבוע והכרתי אותו מקרוב. אולי כי יכולתי לקרוא את התנועות שלו מראש, ולהעריך טוב יותר מאחרים את מה שהוא עושה במגרש.

מעט מאוד שחקנים ויתרו על אגו כמו שהנפלד ויתר לטובת הקבוצה. סגנון הזריקה שלו אמנם הלך והתכער לאורך השנים עד כדי מצבים שבהם תפסתי את הראש ולא האמנתי למראה עיניי, אבל אף אחד לא שמר כמוהו, אף אחד לא מסר כמוהו ואף אחד לא היה חכם כמוהו. בין עשרות שחקנים שלקחו טופס סטטיסטיקה בסיום כל משחק כדי לדעת כמה קלעו, הנפלד היה יוצא דופן באופן מוחלט. הוא הקריב את הגוף שלו ואת האני שלו לטובת מכבי ת"א, נבחרת ישראל וכל מקום בו שיחק. לא היה במכבי שחקן שאהבתי לראות יותר ממנו.

אומרים שלו סילבר היה חרא של טיפוס בזמנו, אבל כשחקן הוא היה הכל. בזמן שכמעט כל הילדים בשכונה אימצו את מיקי ברקוביץ' כמודל, הלכתי על סילבר בזכות חוכמת המשחק, יכולת המסירה, הקליעה מבחוץ, העזרה בריבאונד והיכולת לראות מהלכים קדימה. גם אני אהבתי את מיקי, וגם אני שיחקתי עם מגן זיעה מיוחד על היד כדי לנגב בו את הפנים לפני זריקות עונשין כמוהו, אבל כשהגיע הרגע והתבקשתי לבחור מספר לגופיה שלי בקבוצת הילדים של מכבי פ"ת – הבחירה היתה ברורה לי לגמרי: 12, רק 12, כמו סילבר, שמאוד השתדלתי לקחת ממנו ולו חצי מהממזריות שלו ואף פעם לא הצלחתי.

אי אפשר היה שלא לאהוב את מיקי ברקוביץ' כילד, והזיכרונות ממנו מלווים אותי עד היום. היה במיקי חן בלתי רגיל וקלילות מפתיעה, במיוחד אחרי שהתברר בכתבות, ראיונות וסיפורים שהוא תוצר של עבודה קשה הרבה יותר מאשר של כישרון. והיה בו כמובן מה שכולם אהבו. הוא ניצח. שוב ושוב ושוב.

מיקי הרס למאמני קבוצות הילדים את כל מה שניסו ללמד לגבי צעד וחצי. הוא לא השתמש אף פעם בצעד וחצי בשמאל, לא הגיש את הכדור ללוח עם האצבעות כלפי מטה, אלא פיתח מין ליי-אפ תחתון וייחודי. וכולנו רצנו אחריו וחיקינו כל תנועה. ברקוביץ' היה לא פחות מאשר שחקן מהפנט וכשמעבירים דף ואומרים מודל לחיקוי, התמונה שם אמורה להיות תמונתו.

כשקווין מגי התקשה בגמר גביע אירופה מול דינו ראדג'ה, גוראן סובין, ז'אן טבק ושאר השרוכים הקרואטים, לקחתי את זה אישית. זה היה כמו לראות את הסופרמן הפרטי שלך מאבד כוחות, נחלש ונכנע מול עיניך. תחושה של חוסר אונים. ומגי היה סופרמן, שלא תטעו.

אני מוותר הפעם על שירי ההלל לכבוד מי שמת בתאונת דרכים ב-2003, והיה כפי הנראה הזר האמריקאי הטוב ביותר שנחת במכבי ת"א אי-פעם (עד נחיתתו של אנתוני פארקר), אבל אגיד רק את זה: כשקווין מגי עזב את מכבי ת"א אחרי שש עונות התרגשתי כמו שלא התרגשתי שנים.

את המשבצת האחרונה בפאזל יכולתי לתת לאנתוני פארקר, או שאראס, או וויצ'יץ', או קטש, או באסטון או שפר או דריק שארפ, למשל, במיוחד דריק שארפ. את כולם הערכתי מאוד וכיבדתי מאוד, אבל מה לעשות: אני הולך עם האמת הפרטית שלי ולא עם מה שאני אמור, או אולי מצפים ממני לבחור. ולכן, וונדל אלכסיס, בטח וונדל אלכסיס, הוא האיש שלי.

שחקן נפלא, אדם נפלא, שהגיע לכאן אחרי איבוד האליפות להפועל גליל עליון והיה חלק מתקופת ביניים שבה הקבוצה ניסתה להחזיר לעצמה את מימד ההרתעה. זו היתה עונה אירופית חלשה של מכבי, שהשתכנעה שלא להחזיק באלכסיס ולא התאמצה להחזיק בו. טעות, לדעתי, אבל לא זה מה שימנע ממני לכלול אותו בין חמשת השחקנים שהכי אהבתי בתולדות מכבי ת"א.