אף אחד לא אוהב את ההגדרה 'שחקן מפוספס'. יש בהגדרה הזו משהו מרגיז, מתסכל, שורף מבפנים. היא אף פעם לא יכולה להיות הכי מדויקת בעולם, והיא אף פעם לא מספרת את כל הסיפור. ואם היא נוגעת אליך כשחקן, אתה לעולם לא תהיה מסוגל להודות בה. לקבל אותה. לפעמים עדיף שיגידו עליך שאתה שחקן בינוני או בינוני מינוס, מאשר שיגידו עליך שאתה שחקן מפוספס.

עניין אחר נוגע לשאלה מה זה, בעצם, שחקן מפוספס. אחד שהיה טוב בנוער ולא הגיע לליגת העל? אחד שלא הגיע למכבי ת"א? לנבחרת ישראל? אחד שלא מיצה את מלוא יכולתו? מי יודע מהי מלוא היכולת? האם מה שהיה נכון לגיל 16 חייב היה להתקדם ולצמוח בקו ישר ולהיראות ככה גם בגיל 26?

הנה דוגמא, בעיניי, לשחקן פעיל ומפוספס, נכון לעכשיו, שיש לו עוד כמה שנים לשחק, מרוויח חצי מיליון דולר, שיחק הרבה יותר מ-100 הופעות בנבחרת ישראל וכבר שנים נמצא בצמרת הכדורסל בישראל. קוראים לו יניב גרין. אני חושב ששחקן כמוהו, עם הגובה, האתלטיות והפיזיות שלו, היה צריך להיות היום במקום יותר גבוה מאשר הוא נמצא בו. גרין לא ממצה את עצמו. הוא מרוויח חצי מיליון דולר לעונה כי אין מספיק ישראלים גבוהים בארץ, לא כי הוא כל כך טוב. באותה מידה יבואו אנשים ויאמרו, שאם גרין עושה מה שהוא עושה ומרוויח מה שהוא מרוויח על אף המגבלות שלו כשחקן, הוא קוסם.

ובכל זאת, מטרת האייטמון היתה לדבר על פספוסים סטנדרטיים יותר, שנכללים בגדר הסטטוס המקובל והנורמטיבי של ההגדרה. הייתי צריך לבחור אותם, על פי ההזמנה הנשיאותית לטור, מתוך היכרות אישית. כלומר, שחקנים שיצא לי לשחק איתם לאורך הקריירה. אחרי מחשבות, הנה שלושה.

שחר גורדון. שיחקתי איתו במכבי ראשון לציון. בגדול, הוא שחקן שצמח כמעט אך ורק עם קליעה מבחוץ. היה רך מדי. לא כל כך אהב מאבקים מתחת לסל, אבל היה 2.10, מה לעשות, צריך לשחק גם מתחת לסל לפעמים. גורדון הזכיר לי את תומר שטיינהאור בכך שכמעט ולא כופף רגליים בהגנה. היו מקבלים עליו כדור בלואו פוסט והוא עמד כמו נר בהגנה, לא מכופף ברכיים.

היתה לו אינטליגנציית משחק מאוד גבוהה. לא יודע מה בדיוק הפיל אותו – התכונות שהזכרתי קודם או אולי בחירת קבוצות לא נכונה. אני זוכר שהוא הלך להפועל ירושלים בשלב מסוים בצעירותו, ויכול להיות שזה היה לא במקום. דיברו עליו המון כשחקן נוער במכבי ת"א וחשבו שיצליח. לא יודע עד כמה עבדו איתו על משחק פנים, אבל זה לא היה זה. הבן אדם עבר את כל הנבחרות, שיחק במכללה ואפילו לא היה שחקן מרכזי, או משמעותי, בליגת העל. פרש בגיל מוקדם יחסית לטובת לימודים, עד כמה שאני יודע.

שואל אותי הנשיא-האח מה ההבדל בינו לבין עמית תמיר, שגם הוא שחקן של 2.10 כמעט, וגם הוא לא הכי אגרסיבי בעולם ואוהב לזרוק מבחוץ, ובכל זאת מסדר לעצמו חוזים לא רעים בכלל. בעיניי מה שתמיר עושה לא נקרא הצלחה. שחקן עם נתונים כאלה, בקבוצות כמו אשקלון וחולון, צריך להיות ישראלי מוביל באופן חד וברור ויציב, כמו שגור שלף היה בגליל עליון בזמנו ולא משנה כמה זרים יש מסביבו. במקום זה תמיר נותן משחק אחד טוב, אחד בינוני ושניים גרועים. השיחוק שלו היה שהוא יצא למכללה כי לא ספרו אותו כאן, הצליח שם, עשו ממנו כוכב עליון (דיווחים על NBA-מה-NBA) ומאז הוא מצליח להשיג חוזים.

השחקן השני ברשימה שלי הוא אלון שטיין, שאיתו שיחקתי בגליל. מגיל צעיר דיברו עליו כעל ילד פלא. היה איזה משחק מפורסם אחד שבו קלע 63 נקודות בגיל ילדים או נערים, וכמובן גם הקשר האישי והמקצועי ההוא עם רלף קליין ז"ל, שתמיד ליווה את אלון למקומות בהם הלך. הוא היה תותח בגיל נוער, אבל כשהתחיל לשחק מול בוגרים הוא פתאום מצא מולו שחקנים שמחזירים לו מאבק.

היתה לו קליעה נהדרת ולפעמים לא החטיא כדור. פחות טוב בהגנה. שחקן איטליגנטי, אבל מסתפק בעיקר בזריקה ולא רכז טבעי. הוא היה צעיר מאוד, נלחץ לא פעם, ואני מדבר על התקופה בגליל שבה גור ואני עזרנו לו להוביל כדור בהתקפה. ממש ראשית ימיו בבוגרים. לאט לאט הוא קיבל ביטחון, אבל לא נמצא לו פיתרון כי הוא לא היה רכז, כאמור, וכקלעי הוא היה קצת נמוך וחלש. אמנם התחזק עם השנים, אבל לא התייצב. היתה לו אחר כך עונה חלשה בגליל ועוד אחת לא טובה במוצקין וזהו, כבר התייחסו אליו כאל שרוף. אפשר לומר שהוא חילץ מהקריירה שלו דברים יפים בזכות הדרכון האירופי שלו, שאיפשר לו לצאת ולשחק ברחבי אירופה במשך כמה שנים, אמנם רוב הזמן בליגות שאינן מהשורה הראשונה, אבל לעשות כסף סביר, לראות עולם וליהנות.

אני לא מכיר את הסיפור המלא, אבל לגמרי לא ברור לי למה הוא חזר לכאן, ואני לא יודע מה מנע ממנו להמשיך ולשחק באירופה ומה היה לו לחפש ביבנה ובאר שבע. אם מדובר בגעגועים לארץ או בבדידות, נניח, אז אני בהחלט יכול להבין את הצעד. אם זה קטע מקצועי, אני מבין פחות.

השחקן השלישי שבחרתי הוא ג'סי סולטרס, שאיתו שיחקתי במכבי רעננה. הוא 'שחקן מפוספס' בעיקר בגלל שנפצע באופן די לא קל ומאז לא חזר לעצמו. קלי מקארתי, להבדיל, שהיה הזר השני שלנו באותה עונה, הוא בדיוק הדוגמה ההפוכה: שחקן שמיצה את כישוריו עד תום.

לסולטרס היה פוטנציאל אדיר. הוא הגיע מהליגה השנייה, שיחק אז עם הפועל חיפה. שרון דרוקר נתן לו במה בליגת העל ואיפשר לו להיות ציר מרכזי דרכו עברו כל הכדורים. באותה תקופה מקארתי היה מצוין, אבל סולטרס היה השחקן המרכזי. הוא יכול היה לשחק גם בעמדה 5 וגם ב-4 ובליגות טובות יותר היה יכול לשחק גם כ-3. היו לו יכולות גבוהות באחד על אחד, כדרור, היה שומר אינטליגנטי. עד שנפצע ואני לא יודע מה עבר עליו מאז. יכול היה להגיע רחוק. אדם מקסים. אבל ככה זה, סולטרס נשאר עם המחמאות וקלי מקארתי עם המחאות הענק שקיבל בשנים האחרונות בליגה הרוסית. הנה, אפילו צילום של ג'סי אין. אז מקארתי יזכה מההפקר.

gilse@inter.net.il