הדעות לגבי גובהו של דמיטרי היל חלוקות. בשיאו, על פי גרסאות מסוימות, הוא 2.01. יש גם מי שלקח את זה למטה עד 1.97, ועושה רושם שהאמת נמצאת איפשהו באמצע. יחד עם זאת, אף אחד לא ממש התייחס לגובהו של מי ששיחק כסנטר במכללת פלורידה אלא בעיקר למבנה הגוף. בשיאו, על פי גרסאות מסוימות, הוא שקל 161 קילו. קשה לזוז עם זה, יו נואו.

סוסון יאור מפעים לבבות, פוער פיות ומרים גבות יותר ממנו, ספק אם שיחק בליגה הישראלית. אפילו לא מרכוס פייזר שהגיע לכאן כמה שנים אחריו וזכה לכינוי הרשמי 'סוס יאור'. היל היה פשוט – ואל תיפגע לי עכשיו, דמיטרי – חתיכת חבית מתגלגלת על המגרש אפ אנד דאון, דאון אנד אפ, ולהבדיל משחקני פנים רבים זכה לגעת בכדור כמעט בכל התקפה.

האיש, שככל הידוע שיחק ברציפות עד 2008 ומי יודע איפה הוא כעת, היה שחקן ההתקפה הטוב ביותר של הפועל ת"א בקדנציה שלו באמצע התשעים. זו כבר היתה הפועל של סף ירידה, הפועל פחות מוכשרת, פחות הפועל. אבל היל עשה את שלו נונסטופ. הוא לקח ריבאונדים בהתקפה, השתמש בטאץ' רך במיוחד והאוהדים, שבתחילה עמדו להתעלף כשראו מה הביאו להם המאמן וההנהלה, החלו להתאהב באיש במגבלות התנאים ההם. כלומר, אף אחד לא חשב שהיל יביא את הפועל אל ארבע הראשונות או משהו, אבל בלעדיו אפשר היה לסגור עניין כבר אחרי חצי עונה. בסופו של דבר, סגרו שם עניין גם עם היל וירדו ליגה.

אחרי הפסקה של עונה אחת בצרפת (הגיע לכאן ב-1996/97) היל חזר לעונה נוספת. הפועל ת"א שוב היתה הקרשים, או הקאנטים, או מה שזה היה. מכאן והלאה הלך והתברר באופן חד משמעי, שהיל הוא לא שחקן לקבוצות גדולות, אם למישהו היה עדיין ספק בכך. הוא התגלגל ל-CBA, לוונצואלה, ל-ABA, לקפריסין, לטביה, פורטוגל ובשנים האחרונות סלובקיה (שם שיחק לעת זקנה גם בורקו ראדוביץ' המהולל).

היה מפתיע מאוד לראות את היל בגרסה הסלובקית שלו. צילום מ-2006 שמונח מכאן לפניכם יעיד שהאיש רזה עם השנים. עדיין סוסון, אבל פחות.

בשנתון שלו יצאו לדראפט פאוור פורוורדים כמו מרקוס קאמבי, אות'לה הארינגטון, אנטואן ווקר, ג'ו בלייר, ג'רמיין או'ניל, סמאקי ווקר וגם קיבו סטיוארט שלימים יגיע להפועל ירושלים. היל לא נבחר והתגלגל לישראל בסוג של חרוז. ארבע העונות שלו במכללת פלורידה היו מהנות, יש להניח ואף להניח יש, אבל המספרים הסופיים לא סדרו לו ג'וב NBA או משהו. 12.5 נקודות ו-5.3 ריבאונדים. נו, ראינו טובים מזה. ובכל זאת, נכון לערב הדראפט ועל פי חישובים ושקלולים שונים, היל דורג במקום ה-13 בטיבו מבין הפאוור פורוורדים שהעמידו עצמם לבחירה. וזה נאה.

כמעט בכל מקום אליו הגיעו עלו מיד ספקות באשר ליכולת התנועה שלו. הרי אדם לא נוטים לזוז יותר מדי ותנועת הרגליים שלהם היא לא משהו להתגאות בו אלא שבכל מקום חדש אליו הגיע היל הוא הפתיע מחדש. לפעמים הוא נטה לעשות לעצמו הנחות בהגנה, לא נכחיש זאת, אבל היה מוכשר מאוד התקפית וידע להסתדר במגבלות הקיימות. מאוד קיימות.

בפלורידה קראו לסגנון הזריקה שלו "Da meat hook" וגם כאן הוא הראה את ההוק-שוט המיוחד שלו. באמת כינוי הולם: ממש גוש בשר מעוצב בצורת אדם, שלוקח פעם אחר פעם הוק-שוט שעוברת דרך כל המסננים והרדארים של השחקנים הגבוהים ממנו. יש לי רושם שדמיטרי לא אהב את הכינוי הזה, אלא אם חנן אותו האל הטוב בקילוגרמים רבים מאוד של חוש הומור מפותח ויכולת לצחוק על עצמו.

צחוק-צחוק האיש היה השחקן בעל הפוטנציאל הטוב ביותר במכללות של פלורידה ב-1994 ולקח את הגאטורס לפיינל פור. במשחק אולסטאר שנערך במסגרת האירוע הוא נבחר ל-MVP. פרשן אחד כתב פעם שהיל מוכשר וראוי לקבל הזדמנות ב-NBA, אבל אם לא יצליח להוריד ממשקלו משמעותית הוא תמיד ייחשב לסוג של קוריוז מסקרן ולא הרבה יותר מזה. הליגות השוליות בהן שיחק לאורך הקריירה מעידות שהכותב ההוא צדק.

מה נזכור ממנו בהפועל ת"א? את ירידת הליגה, כמובן, אבל בעיקר את רוח הלחימה שלו, הרצון הגדול שלא להפסיד באף משחק, התנועות הנהדרות בצבע וה'דה מיט הוק' שעבד מצויין מטווחים קצרים כשהוא דוחף בעזרת הגוף הגדול שלו את היריבים הגבוהים בדרך כלל ומצליח להגיע קרוב לטבעת.

עשור אחרי שעזב כאן לכבוד הוא לנו להנציח את דמותו של דמיטרי היל, האיש שכולם היו בטוחים שיש לו שורשים רוסיים או משהו, בקווים כלליים. אחת לשנה ביום הולדתו ינצנץ האיש בעמוד הבית משמאל למעלה ונוכל להיזכר בו בכל פעם מחדש.