סמית' עושה את הדברים קל יחסית, התנהלותו איטית, גם כדרורו אינו מהיר, והוא יודע לקלוע, יותר להוריד ריבאונדים, יודע למסור לאחרים, קולע גם משלוש וגם אחרי פוסט-אפ. מגוון, אם טרם הובהר. הוא נוטה שלא להתראיין, נוטה לזעוף ולא לחייך, ולעיתים נראה מעט תלוש. מזכיר במשהו את אחד מגדולי אלילינו מאי אז בימים, דייויד ת'רדקיל, השריף האלמותי ועטור הצלקת.

דונטה לקח את מכבי חיפה לשני גמרים רצופים בליגת קזינו. הוא ולא מלאך, הוא ולא צביקה שרף. היה בו משהו הדור ונפלא, ברוך כישרונות ובאינגליזית ספורטיבית מאגניפיסנט אול אראונד. זה הספיק לנו, בנוסף לשפמו כמובן – פרט שעיר שאף פעם לא מזיק לסיכויים להיבחר לחביב סיפרה – כדי ללכת איתו עד הסוף.

דונטה הופיע אמנם בישראל בחלק הראשון של שנות העשר (ככה קוראים לזה?) במאה הנוכחית, אבל לא פעם הרגשנו שהוא שייך לשנות השמונים של המאה שעברה.

וזה עשה לנו את זה, מה יש לומר. סוף סוף מישהו שאפשר להתחבר אליו סתם כי הוא נראה ענתיקה, בין ים הזרים הרוחש וגועש, שאין אנו מזהין אפילו פעם אחת, אפילו פעם אחת.