ייתכן שאפילו לא שמעתם את שמו, אבל הרשו לי להבטיח ולעמוד מאחורי המלים: האיש היה תותחן. אי-אז בחלק השני של שנות התשעים זרח מיצ'ל וויגינס בקבוצות קטנות בליגה היוונית. הוא היה, איך נגדיר זאת, סוג של דריק גרווין אלילי בחלק התחתון של הטבלה. מה שעשה כאן הפורוורד גרווין בשעתו בגבת ובקרית מוצקין, עשה וויגינס, 1.96, בגוף של גארד.

הוא לחם כאריה – אוקיי, אולי הגזמתי – בקבוצות הגדולות של הכדורסל היווני כאשר שיחק בקטנות שבהן. במילונאס, למשל, מי לא נס? וויגינס, שהחזיר מלחמה באולימפיאקוסים למיניהם. גם אחר כך, בספורטינג אתונה, הוא היה חצי קבוצה ולקח על עצמו לנצח משחקים. ומה אתם יודעים, לפעמים זה אפילו עבד. במילונאס היו לו 31.3 נקודות. בספורטינג 29.5. אמרתי לכם: תותחן.

וויגינס נבחר בסיבוב הראשון (23) בדראפט 1983 על ידי אינדיאנה. הזכויות עליו הועברו לשיקאגו שם קלע 12.4 נקודות למשחק כרוקי. וזה נאה. והנה פרט טריוויה: וויגינס היה זה שפינה את מקומו בבולס, אחרי ששיקאגו בחרה בדראפט את מייקל ג'ורדן. הוא הגיע ליוסטון ועשה שם את מרבית קריירת ה-NBA שלו.

בסך הכל רשומים על שמו 389 משחקים בליגה, בהם קלע בממוצע של 10 נקודות למשחק. היום נתון כזה נותן 6 מיליון דולר לעונה באולימפיאקוס, כן?

שחקן כזה היה נחטף היום לאירופה, אבל אז כנראה לא מאוד מיהרו לעבור ואולי מדובר במקרה ספציפי בלבד. אתם הרי לא מצפים לתחקיר עמוק ומפורט עד כדי כך, כן? וגם אם כן – תחזרו בחורף, כשאפשר יהיה לנשום.

כך או אחרת, אחרת או כך, מי יודע. אולי לא היו לו תוכניות לעזוב? אחרי ששיחק בטמפה ביי, מיסיסיפי, ג'קסונוויל ושאר קבוצות מהליגות החצי מקצועניות, הוא מצא מחדש את הדרך ל-NBA ואל אותה קבוצה שהצליח בה כל כך, יוסטון. אז, ב-1990, הוא נתן את העונה הכי טובה שלו בליגה עם 15.5 נקודות למשחק, ב-49% מהשדה ו-28 דקות על פני 66 משחקים. עונה ברמת כוכב. עם יוסטון, אגב, הוא הגיע לגמר ה-NBA פעם אחת.

תותחן.

כשעבר לפילדלפיה ושיחק שם עם צ'ארלס בארקלי הדברים לא עבדו באותה מידה של הצלחה. וויגינס שוב נפלט מהליגה, הפעם מקצועית, כנראה, והמשיך לשחק ב-CBA. מדהים כמה זמן לקח לו להבין שגם אירופה היא אופציה. מתישהו, כאשר הוא בן 33, הגיע סוף-סוף ליוון ואז הרביץ מספרים. היתה גם עונה אחת בפאניוניוס, תקופה בלימוז', תקופה גם במילאנו נדמה לי, על אף שאינני אביב לביא, וגם ניסיון להשתלב מחדש ב-NBA עם טורונטו רפטורס בגיל 41 שכמעט-כמעט עבד, אבל וויגינס היה הניפוי האחרון מהסגל ממש לפני פתיחת העונה. וזהו, הזדקן, אם כי אומרים שבגיל 43, מספר שנים אחרי הפרישה, עוד הספיק להפציע בליגה הפיליפינית.

ב-1982, והוא עדיין סייח צעיר ויורה, כוכב פלורידה סטייט וסקורר ברמה גבוהה (וגם ריבאונדר התקפה טוב, אגב, וחוטף מצוין), וויגינס השתתף עם נבחרת ארצות הברית באליפות העולם בקולומביה. הוא זכה איתה במדליית כסף אחרי הפסד לברית המועצות 95-94. היו לו שם 15.7 נקודות ו-4.3 ריבאונדים בתשעה משחקים.

היה אתלט-אתלט האיש הזה. וככה גם שני ילדיו בני ה-19 ו-17 שהולכים בדרכו. האמא, מריטה פיין-וויגינס, היתה מדליסטית אולימפית בלוס אנג'לס 1984. זה אולי מסביר את האתלטיות יוצאת הדופן, על פי דיווחים, של שני ממשיכי הדרך. שמות? מיץ' גוניור וניק. השניים זכו בשנה שעברה עם התיכון שלהם באליפות ראשונה באזור שלהם, כאשר במשחק הגמר כל אחד מהם קלע 20 נקודות.

ומה אומר להם אבא וויגינס? שימו לב, כי זה נאה: "יש לכם את הגובה והמידות הנכונות, יש לכם יתר כישרון מאשר לי היה, אבל אתם צריכים לרצות את זה מאוד, כי אם לא תרצו מספיק זה יופיע מיד על פני השטח. תתאמנו בכל פעם כאילו אתם השחקנים הכי גרועים בקבוצה, תמיד נסו לחשוב כמו רכז ותהיו נוחים לאימון מבחינת המאמנים שלכם". ואם זה לא יעבוד עם שניהם, אנדרו בן ה-13 כבר דופק בדלת. "הוא יהיה יותר טוב משניהם", מעריך וויגינס.

באחריות: היה תותחן, גם אם לא שמעתם עליו. ולכן אני רוצה אותו איתנו בחיל, חיל התותחנים של כדורסלע-האתר. יש מגיע בספורט. ומגיע לו. מעתה והלאה ינצנץ כאן אחת לשנה ביום הולדתו ונרימה כוסית לחייו.