לא ירושלמי אני, אבל נתקלתי בכתבה נאה ויוצאת דופן על שחקן נשכח במקומון "כל העיר". אומרים שהוא הכדורסלן הירושלמי הטוב ביותר בפוטנציה אי-פעם. נשמע גדול ויומרני. הגדול ביותר? לא נכחיש זאת, אם כי גם ממש, אבל ממש, לא נוכל לאשר. והנה היא במלואה.

בשבילי ובשביל לא מעט חובבי כדורסל ירושלמיים, השם שחר אמון תמיד היה בגדר אגדה אורבנית. לא הרבה מבני דורי (שנת 85) זכו לראות את אמון על כל מטר ותשעים הסנטימטרים בפעולה, אבל הסיפורים עליו לא הותירו מקום לספק: מדובר בכדורסלן הגדול ביותר שיצא מירושלים. אז מי הוא בעצם שחר אמון? ואיך זה שלא שמענו עליו בעשור האחרון? קבלו את סיפורו של הכישרון הגדול החל מהפציעה הקשה שעבר, מפעל הפיתות בבלגארד, ועד הג'וב הנחשק באחת מאריות הכדורסל - פרטיזן הסרבית.

את שחר אמון (31) אנחנו פוגשים בגן הפעמון, מקום בו בילה לא מעט בשנות העשרה שלו. "זה ללא ספק הבית השני שלי. יודע מה? במקרים מסוימים הוא גם היה הבית הראשון. בגילאי 15-16 היינו מגיעים לכאן ומבלים שעות. לפעמים מארבע בצהריים ועד שתיים בלילה. הרגעים הכי כיפים שלנו במגרש היו לפנות בוקר כשהיינו באים אחרי משחקי NBA ומנסים לחקות את המהלכים היפים שראינו במשחק. המטרה האישית שלי היתה לחקות את המהלכים של מייקל ג'ורדן. רציתי לנסות כל דבר שראיתי ממנו בטלוויזיה".

עוד לפי שחלם על הליגה הטובה בעולם, שחר אמון פינטז דווקא על כדורגל (ביפ!) ושיחק כבלם (ביפ!) במחלקת הנוער של הפועל בין הגילאים 8-14. אבל אז, רגע לפני שהפך להיות חלק מסאסי-יונה (ביפ!), הוא נתקל במאמן הכדורסל יועד אגמון. "בכיתה ט' ראיתי את שחר בגימנסיה והמורה לספורט שלו אמר לי שהוא כדורגלן (ביפ!). הוא אמר שיש לו בעיטה של 40 מטר לתוך החיבורים (ביפ!)", שיחזר השבוע אגמון. "עם זאת, ראיתי שמדובר בילד עם נתונים מרשימים אז ניגשתי אליו ושאלתי אותו אם הוא משחק כדורסל. הוא אמר שהוא ניסה להתקבל להפועל ושהוא לא הצליח, אבל שהוא בהחלט אוהב את הספורט. החלטתי לקחת אותו תחת חסותי והכנסתי אותו למכבי ירושלים. ההתחלה שלו לא היתה חלקה והוא מאוד התקשה, אבל הוא התמיד ועבד קשה על מנת להשתפר. היה לו את מוסר העבודה הכי מדהים שראיתי. יום אחד התקשר אליי אחד השחקנים ואומר לי: 'אתה יודע איפה אני? אני באילת'. אחרי שאיחלתי לו שיעשה חיים הוא אמר: 'לא בגלל זה התקשרתי. סתם רציתי לספר לך שאני כרגע משקיף על שחר אמון עושה את העליות של אילת עם כדור כשהוא מקפיץ כל הדרך'. המסירות הזו הובילה לכך שכבר בכיתה י"א הוא היה שחקן משמעותי בקבוצה".

"יועד נתן לי המון כלים בין אם זה עצות טובות או אימונים אישיים מצוינים", מספר אמון. "אני עד היום מודה לו על כך". עד סוף כיתה י"ב ביסס את עצמו אמון כאחד השחקנים המובילים בליגת הנוער ובמכבי ירושלים, בטח בעמדות 2-3, כשהוא חולק את ה"תהילה" עם כישרון מקומי אחר, יוני שחר, ששיחק בהפועל בשלב מאוחר יותר של הקריירה שלו. היחסים בין אמון ליוני שחר, כך מספרים, לא תמיד היו מלאי אהבה. "אלה דברים שקורים. כל אחד רצה להגיע לבוגרים של מכבי ולבלוט, וזה טבעי".

כשהוא עדיין לא בן 18, הגיע רגע השיא של אמון בגילאי הנוער. בעקבות סכסוך כספי בין הקבוצה הבוגרת של מכבי ירושלים לשחקניה, החליטה האגודה לעלות לשחק עם קבוצת הנוער במשחק ליגת העל נגד דייויד בלאט וגליל עליון. שחר אמון הגיע למשחק היוקרתי כשמולו שחקנים כמו גור שלף ואנדרו קנדי, אך כל זה לא הפריע לו. רק דבר אחד ישב לו בראש. "אמרתי למאמן 'אם אני מטביע פעם אחת, תוריד אותי לספסל. אני לא צריך יותר מזה'. באותו משחק הפסדנו, אבל סיימתי כמצטיין של המחזור עם 36 נקודות. וכן, גם הטבעתי. פעמיים". לאחר שסיים את גיל הנוער במכבי ירושלים, נאלץ אמון להתמודד עם שורה של דברים לא פשוטים, כשהראשון שבהם קשור למאמנו יועד אגמון אשר הורשע בעבירות של מעשים מגונים תוך ניצול יחסי מרות ותלות בשחקניו. אגמון ישב בכלא על עבירות אלה, ועד היום קשה לאמון להתייחס לדברים אשר התרחשו בקבוצתו. "זה נושא רגיש מכל הבחינות. אני לא יודע איך להתייחס לזה. לטעמי זה התפוצץ יותר מדי ולא היה צריך להגיע לרמה של כלא. באופן אישי אני יודע שיועד תמיד עזר לי ותמך בי בדברים שהייתי צריך אותו בין אם זה כדורסל או החיים האישיים".

לאחר מקרה זה, בשל התפרקות אגודת מכבי ירושלים ("חבל שהמחלקה התפרקה. היו קבוצות טובות ושחקנים מעולים שיצאו משתי מחלקות הנוער בעיר, וזו ללא ספק היתה תקופת השיא. גם הקבוצות הבוגרות היו בליגת העל והגיעו לדברים יפים") חתם אמון על חוזה בהפועל חולון, אז קבוצה מפוארת בכדורסל הישראלי. אמון היה מבוקש על ידי מספר מכללות, אך בשל שירותו הצבאי (אמון לא זכה למעמד של ספורטאי מצטיין ושירת בבסיס תובלה) הוא נאלץ להישאר בארץ ולשלב בין הקריירה למדים בצבע זית. המאמן שהביא את אמון לחולון היה עופר חירותי, והוא שילב אותו בין 5 ל-7 דקות במשחק, כשהשחקן מפגין יכולת לא רעה בדקות אלה.

בסיום עונתו הראשונה בחולון, חווה אמון טרגדיה קשה כאשר איבד את אביו שמואל לאחר מחלה קשה. "אבא שלי היה מגיע לכל משחק בחולון. הוא לא יכול היה ללכת, אבל לכל אימון או משחק שלי הוא היה מגיע", מספר אמון בדמעות. "הייתי אוסף אותו והוא היה מופיע בשמחה. הוא ליווה אותי כל החיים ובכל הקריירה. אפילו את המדים של הקבוצה הוא היה מכבס. בחולון התנהגו אליו כמו מלך והביאו לו כיסא מיוחד על המגרש לצד כוס קפה. אבא שלי נפטר במוצ"ש, יום לפני משחק נגד רעננה שאם אנחנו מפסידים בו אנחנו יורדים ליגה. התייעצנו בבית וכולם אמרו לי 'אתה הולך למשחק'. הסכמתי. בהתחלה עשו לכבודו דקת דומייה וזה היה מאוד מרגש. אחר כך התחיל המשחק ואני מסתכל על הכיסא שלו והוא לא שם. לא ידעתי איך לעכל את זה. בסופו של דבר ניצחנו את המשחק ונשארנו בליגה. אני אפילו לא זוכר כמה קלעתי. אני רק זוכר את הקהל עומד וצועק 'שחר! שחר!'. זה היה מרגש שכל המשוגעים של חולון עמדו כך לצדי. ממש כמו משפחה".

את האבל הגדול הפיג אמון בעזרת אחד הדברים האהובים עליו ביותר: הטבעות. מאז גיל הנערים עבד אמון על האתלטיות שלו באימונים מפרכים שכללו אין ספור תרגילי מדרגות בבניינים רבי קומות, וסתם ניתורים בין ההפסקות בלימודים. האגדה, אגב, מספרת על כך שאמון החליט קיץ אחד שבאחד בספטמבר הוא חוזר לספסל הלימודים כשהוא מסוגל להטביע. לא רק שעמד במטרה, אלא גם הגיע עם הראש לגובה הטבעת. מאותו הקיץ ועד הימים בחולון היה דבר אחד ברור: אמון הפך לאתלט הגדול ביותר שהיה בארץ. רק שחקן אחד, כך טענו המומחים, היה ברמת האתלטיות של אמון: פפי תורג'מן. "השתתפתי בהרבה טורנירים כאלה של הטבעות וזכיתי בכולם, ואז בטורניר למען ילדים חוסים התמודדתי מול פפי לראשונה ראש בראש. לא שיחררו אותי מהצבא ועיריית ירושלים פנתה לצבא בבקשה לשחרר אותי. הגעתי עייף, אבל אמרתי לעצמי שאני אהיה בסדר, שכמו שאני יודע ללכת ככה גם אני יודע להטביע אחורה. בתחרות עצמה לשמחתי פפי החטיא הטבעות, ואני הלכתי על דברים בטוחים ויפים וניצחתי בסופו של דבר עם הטבעה בין הרגליים", הוא מספר בחיוך.

לאחר השנה בחולון, וכאשר אפילו הגיע עד לנבחרת העתודה, הגיעה הקריירה של אמון לסופה. השחקן עוד בילה שנה אחת בלאומית באליצור ראשון לציון ושנה לאחר מכן במכבי ראשון לציון בליגה העליונה, אך באימון הקבוצה סובב את הברך ונתן את הפתח לתקופה איומה של שלושה ניתוחים בברך שמאל, ועוד אחד בברך ימין שעשו סוף לתקווה הגדולה. "כאן בעצם הכל הסתיים", אומר אמון החנוק. "עשיתי את הניתוחים כדי לחזור, אבל זה לא קרה. לא החלמתי אחרי הניתוח השלישי. לא יכולתי לשחק יותר. היה מצב נתון עם הברך שאני לא יכול לרוץ יותר, לא לקפוץ. כל העבודה הקשה שלי הלכה. לא היה רופא במדינה שלא הלכתי אליו. הלכתי לכולם על מנת שיגידו לי שיש סיכוי שאני אוכל לחזור, אבל זה לא קרה. פתאום מצאתי את עצמי מתעסק בכל הקטע של האמונה. אם יש אלוהים, יש מזל. אתה מכוון את עצמך לאיזשהו מקום ואתה לא מגיע אליו, אז התעסקתי בזה לא מעט. ואז הראש מפסיק לעבוד. אתה מחפש את עצמך". הרבה דיבורים נשמעו על כך שהעבודה האתלטית האינטנסיבית היא שגרמה לסיום הקריירה בשלב מוקדם אך אמון אומר כי "אני לא מצטער. מי שלא עובד קשה לא מצליח. היה לי הרבה יותר מפריע אם לא הייתי מתאמץ כמו שהתאמצתי".

לאחר שנגמרה קריירת הכדורסל, פנה אמון לכיוונים אחרים. הוא החל לעבוד כמדריך חדרי כושר ברשת הולמס פלייס, שם פגש את אשתו מיה, סרבית אשר עשתה עלייה לישראל. ב-2005 עברו השניים להתגורר בבלגרד וחיפשו דרך לפרנס את הבית, אליו בינתיים נוסף תינוק חדש. אחד הדברים הראשונים שעשו בני הזוג, ואחד המקוריים שיש, הוא לפתוח מפעל פיתות שפעל במשך שנה והאכיל לא מעט מתושבי המקום. לאחר שנסגר המפעל השיגה האישה מיה עבודה בנדל"ן, וכך מצא עצמו אמון נשאר רוב הזמן בבית. "הפכתי להיות המטפלת בבית. זה היה מאוד משעמם. אתה נמצא במדינה לא שלך, השפה לא שלך, את הטלוויזיה אתה לא מבין. אבל לכל אורך הדרך תמכתי באשתי שבינתיים הצליחה להשיג עבודה טובה מאוד בנדל"ן. אז השקעתי בה ובשבילה כדי שתתפתח. אם זה אומר שהייתי צריך להישאר בבית, אז זה מה שיהיה".

לפני כשנתיים החליט אמון כי הוא רוצה לנסות לחזור לעולם הכדורסל. "יצרתי קשר עם חבר שלי שעובד באולם של פרטיזן בלגרד וביקשתי ממנו שיברר עם המאמן הראשי, דושקו ויושביץ, אם אוכל לבוא לצפות באימונים שלו. ויושביץ' הוא אגדה שם. הוא רק נכנס לאולם והקהל קם מהמושב ומוחא כפיים. הוא הולך ברחוב, ואנשים עוברים לצד השני. לשמחתי הוא הסכים שאבוא, וכך במשך שבוע ימים, כל בוקר כל ערב, 50 דקות נסיעה שלושה אוטובוסים הלוך וחזור, בכל מזג אוויר, הופעתי לאימונים. זה כל מה שעשיתי. לאחר שבוע ניגשתי בעצמי למאמן ושאלתי אם אני יכול להמשיך להגיע ולצפות מהצד, אז הוא הסכים אבל לא נקב בזמן אז ככה נשארתי שבעה חודשים. כתבתי את כל האימונים במחברת והגעתי לכל המשחקים. במהלך שבעת החודשים הוא כבר הכניס אותי ממש לעניינים. הייתי בפגישות די וי די, עזרתי בדברים על הפרקט בין אם זה למסור כדור לשחקנים או לשמש כקונוס. לא היה אכפת לי מה. זה פרטיזן. אנשים מוכנים לשלם כסף כדי לעשות מה שעשיתי. אף אחד לא השקיע כמו שאני השקעתי. הם אוהבים רצינות והתמדה ולכן הם סמכו עלי".

במסיבת האליפות של עונת 2007/08 ניגש אמון לויושביץ (גאון קר ומנוכר, לוקה ביחסי אנוש אך פריק רגיש בכל הנוגע לחפצי אמנות) והודה לו על ההזדמנות. זה בתגובה ענה לו: 'תגיד, על מה אתה מדבר? ב- 4 באוגוסט יש אימון פתיחה. תתייצב', והלך מהמקום. כך מצא את עצמו אמון בעונה שעברה אחד מעוזרי המאמן בפרטיזן כשהוא עוזר לה לקחת את האליפות המקומית ולהגיע לרבע גמר היורוליג, תוך כדי שהוא עוזר בסקאוטינג ובעבודה אישית עם השחקנים הצעירים. "שחר הוא מאמן מאוד מוכשר", סיפר השבוע נאג'ה לאזיץ', עוזר מאמן פרטיזן. "הוא משתפר כל הזמן. היה תענוג לעבוד איתו. הוא מתעניין בכדורסל ומדבר על זה כל הזמן וזה פלוס ענק. הוא לא מחבב את הספורט, הוא מאוהב בו. הוא איש מאוד נחמד והוא הפך להיות חבר אישי שלי".

"אי אפשר לתאר את מה שעברתי בפרטיזן", מסכם אמון את התקופה שלו בבלגרד. "העבודה המדוקדקת שם היא מדהימה, ובחיים לא נגיע לזה בארץ. יצאו משם שחקנים נפלאים כמו ניקולה פקוביץ', נוביצה וליצ'קוביץ' ומילנקו טפיץ'. מוסר עבודה הוא כל כך גבוה וגם המשמעת. לדוגמא: יש דיסטנס בין השחקנים למאמן וגם בין העוזרים למאמן הראשי. בנוסף, האימונים מטורפים. אין כזה דבר אימון זריקות של ללכת לזרוק לסל 100 פעמים ואז הביתה. עד שמישהו לא יוצא עם דלקת בכתף הם נשארים שם. בלי תירוצים. כולם משקיעים למען הקבוצה והמועדון. לא סתם פרטיזן 8 שנים אלופה גם בסרביה וגם בליגה האדריאטית ומגיעה ל- 8 הגדולות ביורוליג. ואין כוכבים גדולים. כולם ילדים שגדלו במדינה ופיתחו משמעת ומוטיבציה לעבודה קשה שהשתלמה בסופו של דבר לכל הצדדים".

השבוע סיים אמון באופן סופי את הרומן עם פרטיזן כשמונה להיות עוזר המאמן של גלעד כץ באליצור יבנה בצוות שיכלול את מוטי דניאל וליאור ארדיטי כמנהלים מקצועיים. אמון מקווה להתפתח כעת בתחום האימון, אך עדיין לא שוכח את העבר שלו כשחקן פעיל. "זה כואב לי כי הרגשתי על עצמי שאני פוטנציאל NBA. לשם בניתי את עצמי, וזה לא משחצנות. מה שעומרי כספי עושה עכשיו, זה המסלול שאני רציתי בשבילי. זה נשמע אולי קצת פנטזיונרי לכמה אנשים, אבל לא בשבילי. זה חלום שבאמת חשבתי שהוא יכול להיות מציאות אם הייתי במקום הנכון בזמן הנכון. אמנם ויתרתי על הקטע המקצועני, אבל אני לא יכול בלי לשחק כדורסל. פשוט לא יכול (דומע). גם כשאני מנסה לשחק כמה דקות, אני מסיים את זה עם שלושה ימים עם קרח על הברכיים. אני ממשיך להיפגש עם רופאים. אני רוצה לחזור לשחק אפילו אם זה סתם בשכונה או באולם קטן עם החבר'ה. אני אוהב כדורסל וזה חלק גדול מהחיים שלי.

"שחר אמון הוא השחקן הטוב ביותר שיצא מירושלים ויש די קונצנזוס על זה", מסכם יועד אגמון. הכדורסל שלנו פספס פוטנציאל ענק בגלל הפציעה, אבל הוא בהחלט עומד להרוויח מאמן יוצא מן הכלל".