טבעי, הגיוני ומובן לצרף את סופוקלס שחורציאניטיס, וואתאבר היז ניים איז, אל מחלקת סוסוני היאור. כאן, אגב, כינויו הוא סחור-סחור, על שום שהוא מפרפר את יריביו ימינה-ימינה-שמאלה-שמאל-לפנים-אחורה. בעולם הוא מכונה ביד סופו, או בייבי שאק.

רק בעיה אחת קטנה לנו בשעת צירופו: הייתכן מאוד כי מי שנולד לאב יווני ואם קמרונית אף עלה מעל ומעבר לכל דרישה ואינו מתאים כלל לביצתנו? שהרי נדמה לי, על אף שאינני אביב לביא, שהוא קרוב יותר להגדרה סוס יאור מאשר לסוסון. אם זה סוסון, מה זה סוס יאור? ואם נכניסו כעת יתפוס כמעט את כל המקום, ולא יישאר די לסוסונים הבאים אחריו.

כך או אחרת, אחרת או כך, נתקשה להתעלם מסיפורו של הסנטר שלפרקים, כשהיה מעט רזה יותר, ידע לרוץ את המגרש, לכדרר מעט פה ושם ואפילו להרביץ איזו צ'אקה מזדמנת מרחוק. תיפח נפשי אם אני משקר, במו עיניי ראיתי: האיש הוביל כדור במתפרצת, מסר לאחד מחבריו, חתך כיאות אל הפינה והמתין שם כדי לקבל כדור משל היה ג'מצ'י הממתין חופשי לצ'אקה מופתית. הכדור נמסר לו. סחור-סחור היסס לרגע, היסס שוב, אבל משראה שהשומר עליו לוקח חצי צעד לאחור וממש מפציר בו לזרוק, עשה מעשה, שחרר ניצרה ובום – שלשה. לא נכחיש כי היה רזה יותר אז, וכפי הנראה בוצעה המשימה אי-שם בצעירותו ולא בעונה-שתיים האחרונות.

תחילת דרכו היתה סהרורית משהו. המון שינויי קבוצות בזמן קצר – מהיראקליס בה החל, עבור לקאנטו באיטליה בגיל צעיר וחזרה ליוון ולסלוניקי והפעם אל אריס. היה קשה לשלוט באיש בשנים האלה, ולאיש היה קשה לשלוט בעצמו. הוא אכל הרבה, המון, ים, והשמין והשמין (או שמא שמן ושמן, איך אומרים?).

ביוון מספרים על מספר מגשי פיצות שלמים שנהג להזמין לעצמו מפעם לפעם כאשר שיחק בקאנטו, אולי כדי להפיג את הבדידות. כך או אחרת, אחרת או כך, בשעת בחירתו בסיבוב השני בדראפט בידי הקליפרס אי-אז ב-2003, שקל סחור-סחור 170 קילו.

ראינו אותו כאן עם אולימפיאקוס בסדרת ההצלבה נגד מכבי ת"א ב-עונת 2005/06, עולה לפרקי זמן מוגבלים משתי סיבות: אחת, אוויר לנשימה לאורך זמן – אין לו. השנייה, הוא נוטה לבצע הרבה עבירות בזמן קצר וקבוצה שתשחק בעורמה ובחוכמה נגדו תקשה עליו מאוד בצד ההגנתי. אבל בזמן ששיחק, זאת ראינו במו עינינו ולא נוכל להכחיש, אף לא נכחד, סחור-סחור הוא סיוט עבור כל הגנה.

חזק להדהים, אבל ידיו רכות. זרועותיו כשל תמנון ענק מימדים, אבל אצבעותיו ענוגות ומדויקות כשל נגן פסנתר. ריצתו מוזרה משהו, ומזכירה להבדיל את זו של מייק גיבסון האגדי. ריצה עדינה יחסית לגודל, כאילו משתדל שלא לדרוך על ביצים. הס פן תעיר אפרוח צעיר.

יש לו אחוזים גבוהים בצבע, לשחורציאניטיס. הוא מסיים קרוב לטבעת וקשה מאוד לשמור עליו. נפרגן, בהזדמנות זו, לג'יימי ארנולד, שקם מהספסל, אזר עוז והגביל מאוד את סחור-סחור באחד ממשחקי אותה סדרה בה ניצחה מכבי ת"א בסופו(קלס) של דבר 1:2.

מספר חודשים אחר כך הוא שיחק עם יוון נגד ארצות הברית באליפות העולם ביפן והיה מצוין. קל תנועה יחסית למשקלו, הוא נעזר בדרך כלל בכדרור אחד מרגע קבלת הכדור לידיו, כדי להגיע אל החישוק או הקרש. האמריקאים התלהבו ממנו. איכשהו, רבי פנחס הגרשוני פחות.

איך מתקשר לכאן הרב פתאום? הוווווו, גרשון היה מאמנו הבא באולימפיאקוס. כאן, בתל-אביב-הכרך, הוא עוד אמר על הסוסון שצריך טנק דלק שלם כדי להקיף אותו. בהמשך, כשגרשון אימן ביוון, הוא הביע חשש אמיתי לגורלו של סחור-סחור יען כי שמן ושמן ושמן עד בלי סוף ועד בלי די ועד אין קץ, כמעט. עד כדי כך לא מצחיק נעשה העסק, שהוא נשלח לשוויץ לאיזשהו מוסד שיעזור לו בדיאטה מיוחדת. חודשים שהה שם סחור-סחור והסתובב סביב עצמו, בניסיון להוריד משקל. לא שיחק כדורסל, לא אכל מגשים שלמים של פיצות ובאותו זמן הדעה הכללית היתה שייתכן שעתידו מאחוריו, או שלפחות עקרונית סחור-סחור הוא לא סחורה.

רק כאשר השיג את מטרתו, פחות או יותר, שב לשחק עם אולימפיאקוס, שכבר חשבה להיפטר ממנו וניסתה להעביר אותו לקבוצה אחרת. אבל איך אומרים האמריקאים? He is still playing there.

שחורציאניטיס, שלא ברור איך אף אחד לא קרא לו עד היום, כמתבקש, 'הציאניד השחור', מאוד כעס על אולימפיאקוס בקיץ 2006, כך לפחות אומרים האומרים ומספרים המספרים. הוא הרגיש שיש לו הזדמנות טובה להשתלב ב-NBA אחרי הניצחון ההוא על האמריקאים ביפן (95:101). אלה היו הופעות ראשונות של סחור-סחור בנבחרת הבוגרת של יוון, ובעקבות הצטיינות נוספת גם מול סין ויאו מינג, כולל דאנקים נאים, הוא כנראה שחשב שהופעה אחת תספיק לו לעוף קדימה. או לפחות לטפס לשם בכבדות. אולימפיאקוס, לדבריו, עשתה בעיות ולא איפשרה לו ללכת. ומכאן הכעס. ואולי גם האכילה מתוך תסכול, מי יודע.

שמא נסתפק בזאת? אכן כי כן, היה אומר על זה ד. דבורין לו היה נשאל.