הקושי שלי להתחבר למה שקורה בליגת העל נמשך בשלב זה, וגם ההחתמה של מארק אגרסון כזר שני בעירוני נהריה אחרי צירופו של טאשיד קאר לא עושה לי את זה. לפחות בינתיים. מצטער.

בצר לי אני פונה לשדה ירוק בהרבה ואל שמות מוכרים יותר. "אכן כי כן, היה אומר על זה ודאי ד. דבורין לו היה נשאל, "האם שמתם לב לניקוי הגדול שעושה דושקו איוונוביץ' בטאו ויטוריה, הלוא היא קאחה לבוראל?"

מחליפים ומשנים. אפילו את שם הקבוצה ועל זה כבר דיברנו לפני כמה וכמה (וכמה!) שבועות. וזה סיפור די גדול, כיוון שזכור לכם ודאי, או שלא, איך הרימו מספר משחקני טאו ויטוריה קול זעקה נגד המאמן דווקא בעיצומו של הפלייאוף האחרון. קם אז פאבלו פריג'וני, סוג של מנהיג וסמל בטאו, ויצא באופן ישיר נגד המאמן כשאיתו מספר שחקנים נוספים. וכל זה ברגעים הכי חשובים בעונה.

הסיפור ההוא היקשה על טאו לזכות באליפות וזו הלכה בסופו של עניין לברצלונה, כצפוי, פחות או יותר, אבל השאלה הגדולה ביותר סביב המועדון הזה דקה וחצי אחרי שהסתיימה העונה היתה: מה יחליטו ראשי המועדון, ללכת עם המאמן או עם השחקנים. והם הלכו עם המאמן.

אותו מאמן שכבר אימן בעבר במשך חמש עונות רצופות עד שעזב לברצלונה, ואחרי שנתיים וחצי פוטר. אותו מאמן, שכל כך מחובר לויטוריה ולאנשים הקבועים שם, כנראה, עד שהחזירו אותו בקיץ שעבר על אף שנבן ספאחיה הוביל את טאו לעונה טובה. ועכשיו איבנוביץ' הוא מלך ויטוריה באופן רשמי: ההנהלה הלכה איתו והשחקנים עזבו בזה אחר זה, חלקם עם קשר הדוק וחלקם בלי. ויטוריה של העונה הבאה תציג סגל שבערך 70 אחוז ממנו יורכב משחקנים חדשים.

כדי להדגיש עד כמה היה הסגל של טאו חזק בעונה שעברה, אפשר פשוט להציג את המעברים של השחקנים הבולטים שלה: פאבלו פריג'וני וסרחי וידאל הלכו לריאל מדריד של אטורה מסינה, שבפני עצמה מנסה לבנות משהו גדול וחזק ויומרני כיאה לקבוצות שמסינה מאמן. פיט מייקל הלך לברצלונה. איגור ראקוצ'ביץ' לאפס פילזן. וויל מקדונלד לגראן קנאריה, קבוצה שאף פעם לא מומלץ לזלזל בה. היו אולי עזיבות נוספות בשוליים.

והנה מי שהגיע: ליאור אליהו הוצג ראשון, קארל אינגליש בא מגראן קנאריה, הרכז מרסליניו הוארטס חזר מעונה אחת באיטליה אל הליגה הספרדית, בראד אולסון, אחד הקלעים המצטיינים בליגה הספרדית בעונה שעברה עם פואנלבראדה, הגיע עם חוזה חמש השנים שלו מריאל מדריד – אולי כחלק מהדיל של וידאל ופריג'וני, לא ממש עקבתי. במלים אחרות: אולסון, שהוחתם כבר במהלך העונה שעברה על ידי הנהלה ומאמן אחרים בריאל מדריד, לא יזכה לשחק בה אפילו דקה והועבר הלאה כמו סחורה שמסינה לא מעוניין בה. מעניין.

פאו ריבאס, חבר של ריקי רוביו ורודי פרננדז לקו האחורי של חובנטוד בדאלונה בשנים האחרונות, מגיע גם הוא. וולטר הרמן זונח את ה-NBA לטובת חזרה לספרד, אלא שהפעם לא אוניקאחה מלאגה היא הנהנית אלא קאחה לבוראל. ייקח לי זמן להתרגל לשם הזה.

וכל אלה מצטרפים לטיאגו ספליטר, מירזה טלטוביץ' ופרננדו סן אמטריו, שהגיע בעונה שעברה ולא כל כך מצא את עצמו, אבל ממשיך לעונה נוספת. נדמה לי, על אף שאינני אביב לביא, שהסגל לא סופי. מרגיש לי שחסר פה עוד שחקן. מישהו מנוסה.

ומאחורי כולם דושקו איוונוביץ', שזכה בלא מעט תארים בקריירה שלו כשחקן וכמאמן, אבל תמיכה פומבית כזו כפי שקיבל הפעם, הוא לא ראה כבר זמן רב. בטח לא מברצלונה, ממנה נזרק למעשה ואחריו, כעדות נוספת לכישלון ולאכזבה, גם הג'נרל מנג'ר זוראן סאביץ'.

כך או אחרת, אחרת או כך, ליאור אליהו הולך למשימה מאוד מעניינת, אבל אולי גם יותר ריאלתי מאשר היה אפשר לחשוב. הוא הולך למסגרת מגובשת ומקובעת שכמעט שאין בה צורך לשינויים משמעותיים, אלא לקבוצה שמתחילה כמעט לגמרי מחדש. לשחקנים יש יותר הזדמנויות במצבים כאלה ומי שיהיה טוב ויציב וירכוש את אמונו של המאמן, יוכל לתפוס עמדה נוחה יותר מאשר אחרים.

עד כמה אליהו מוכן ומזומן לעבוד קשה כדי להשיג את המקום הזה, או לחילופין להשתלט עליו ולא לאבד אותו, אני לא ממש יודע. אני כן יודע, שיש לו הזדמנות נהדרת להיות שחקן מוביל בקבוצה שעוברת חילופי משמרות ועומדת בפניה ובעיקר בפני המאמן שלה משימה מאוד לא פשוטה: להתחבר מספיק טוב ומספיק מהר, כדי להיות המודל החדש של טאו ויטוריה, הקבוצה שאף אחד לא שש לשחק נגדה באולמה.

ואם נחיה גם נראה לאן כל זה הולך.