שני עניינים קצרים לי היום הזה, יען כי המציאות מכריעה מכל עבר ותשומת הלב מופנית למקומות, שאין ברירה אלא להיענות להם ולדרישותיהם מיידית.

אז היידה, הנה הראשון.

חואן מרטין דל פוטרו פיטר אותנו ואת "שלנו", כאמור, מבלי שראיתי אפילו מערכה אחת מהמשחק. אחרי יום מתיש וסוחט הגעתי אל הכורסה הנשיאותית מתוך כוונה אמיתית לראות מה קורה שם, בין שלנו לבין דל פוטרו, ותיפח נפשי: העיניים החלו להיעצם.

אייס לכאן, אייס לשם, לא עזר כלום. נעצמו.

כמו חתיאר הם נעצמו. כמו הדוד והסבא והאבא של כל אחד מכם, שנרדם על הספה, כן? רק שאני, כנראה, מספיק גאה כדי שלא להודות בקשישותי, להירדם על הספה ולהפסיד בקרב. קמתי, ויתרתי, ובמצב של 3:6 ו-0:2 לרוז'ה-שלנו, שממנו כאמור לא הספקתי לראות כלום יען כי טורקיה וסרביה ויציע העיתונות שימשו בערבוביה והעיקו על המסך ועל העיניים, כיביתי הכל וסגרתי עניין.

מה רבה היתה תדהמתי – לא אכחיש זאת – עת ניגשתי בזלזול מסוים ואפילו בחוסר מתח מוחלט אל האינטרנט בבוקרו של יום, רק כדי למצוא שם את הידיעות המבשרות על הפסדו של אלילנו לדל פוטרו המפטר אחרי חמש זכיות רצופות בפלאשינג מדו. והרי זה פייייי קיבינימט אחד גדול.

ראיתי את דל פוטרו במספר הזדמנויות בעבר, כולל בחצי הגמר נגד נדאל המנוול. זו היתה אולי הפעם הראשונה שבה חשתי חוסר נוחות ביחס לנדאל מהצד העצוב של העניין. דל פוטרו פיטר אותו בשלוש מערכות, כל אחת מהן 2:6, ואפילו שהמנוול היה פצוע וברור לכל שאינו בשיא כושרו, התקשיתי לעמוד במחזה הזה. הוא פשוט פיטר אותו בשידור חי, אבל באלגנטיות מרשימה ובטניס מופתי ונאה גם יחד. בקיצור, עוד מנוול הצטרף לרשימה.

קשה להסביר עד כמה גדול ההבדל בעניין ובעוצמת האירועים בין טניס ברמה הגבוהה ביותר, לבין משחק באליפות אירופה בפולין כמו סרביה נגד טורקיה, שתיים מהנבחרות האהודות כאן בכדורסלע-האתר. פשוט לא עומדים זה מול זה שני האירועים האלה. כצעד הראשון הייתי מצפה מערוץ הספורט שלקח על עצמו את שידור המשחקים לשלוח צוות שישדר את המשחקים משם. יש הבדל של שמיים וארץ בין שידור מהאולפן לשידור חי מהאולם, וככל שמנסים בערוץ להחליף צמדים ודמויות שונות זה עדיין לא עובר כמו שידור חי מהשטח.

אבל שיהיה. זה מאוחר מדי. ואולי גם יקר מדי, וכנראה לא מספיק חשוב בעיניהם. ובלאו הכי העיניים נעצמות, אז אולי זה גם לא כל כך נורא.

עניין אחר.

יצא לי לקרוא קטע על קלי מקארתי המשובח, מחביבי הסיפרה מזה הרבה שנים, באתר של פיב"א. אומר שם מאמננו הגולה, הלוא הוא מאמנו בנבחרת רוסיה דייויד בלאט, כי מקארתי הוא אחד מחמישה השחקנים האהובים עליו בכל הזמנים.

כה לחי, אמרתי לעצמי. ואף לו יהי.

אבל אחר כך נתגנב החשד: הייתכן כי אמר זאת מאמננו הגולה סתם כדי למצוא חן בעיני שחקנו בהווה? בו ברגע החלטתי שאני חייב להתלבש על העניין בסוג של טרחנות אמנם, אבל איככשהו זה לא נראה לי.

שהרי קלי מקארתי הוא ודאי אחד המשובחים שבשחקנים, נתקשה להכחיש זאת ואף לא נרצה בכך, אבל האם הוא באמת אחד מחמשת השחקנים האהובים על בלאט?

בואו ננסה להרכיב את חמישיית בלאט של כל הזמנים, אוקיי? כאלה שיצא לו לאמן, כן?

אני אלך, כביכול, על המובנים מאליהם: ניקולה וויצ'יץ', אנתוני פארקר, אריאל מקדונלד, נייט האפמן, שרונאס יאסיקביצ'וס, אנדרו קנדי, גור שלף, אנדריי קירילנקו, רמונאס שישקאוסקאס, ניקוס זיסיס ("הייתי רוצה שהבן שלי יהפוך להיות שחקן כמוהו"), אולי גם טל בורשטיין. ובל נשכח גם את גיל "והתרגיל מימי הגליל" סלע. טוב, סתאאאם.

בקיצור, יש כאן משהו כמו עשרה שמות בשליפה, ממש בשליפה ומבלי להתאמץ, של שחקנים שבלאט אימן ואני משוכנע שמאוד אהב לאורך הקריירה שלו. בטוח שיש עוד אחד או שניים. אז אולי באמת מקארתי הוא אחד מחמישה השחקנים האהובים עליו בכל הזמנים, אבל אולי הוא הפך לכזה בהקשר לנסיבות העכשוויות, כשהוא מאמן אותו בנבחרת רוסיה. לכו תדעו.

ואגב, המשפט שאמר פעם לגבי זיסיס חוזר גם בכתבה לגבי מקארתי: "הוא אחד מאותם הבחורים שאתה מביט בהם ואומר: 'הלוואי והוא היה הבן שלי', או הלוואי שהבת שלי היתה איתו'".

נו, חשוד קצת, חשוד קצת. נראה לי שעליתי על משהו בכל הקשור למאמננו הגולה.

שלומות ונצורות בשלב זה.