חשבתי לכתוב איזו איגרת נשיאותית לראש השנה, אבל אז פתחתי את עמודי הספורט בעיתון שיש או היתה לו פעם מדינה ובכיתוב לצילום בראש העמוד קראתי ש"פטרוביץ' מזנק על הפרקט מול הרוסי ביקוב אתמול".

"תיפח רוחי ונפשי גם יחד", שאלתי את עצמי, "האם דראז'ן קם לתחייה ולא שמעתי על זה?".

מבט מקרוב הבהיר עניינים. אכן כי כן זהו קוסטה פרוביץ' מנבחרת סרביה. הוא לא אחר. פטרוביץ' על משכבו שוכב. עדיין. לא אוכל להתחייב בעניין תחייה כלשהי מצדו בזמן הקרוב, אם לאו.

ואז הבנתי. עזבו אתכם מאיגרות נשיאותיות. הזחיחות עדיין כאן, חוסר המקצוענות גם וכמובן אי שימת לב לפרטים הקטנים. מתי, מתי ישתנו הדברים האלה ולתמיד (תיפח נפשי ורוחי גם יחד אם לפני מספר ימים, באותו עיתון ממש, לא נכתב בגוף הכתבה כי בעיר זדובץ' כך וכך וכך. והלוא זדובץ' הוא מאמן נבחרת סלובניה. איזה עיר, מה עיר? בחו"כ).

ואם כבר ערים, אז מכבי ת"א לא יוצאת למחנה אימונים בצרפת בעיר אנג'ר, פשוט כי אין עיר כזו. לעיר קוראים אנז'ה. יש היום מילונים, לקסיקונים, גוגלים, מה לא. מה עוד צריך כדי שתהיה שם ידיעה אחת בעמודי הכדורסל שתהיה כתובה נקי מהתחלה ועד הסוף.

כמו שאתם מבינים, התרגזתי עד מאוד ועד בלי ועד אין קץ. ואיגרת נשיאותית לא בא לי לכתוב עד שהאנשים כאן יהיו בני אדם. הוציאו לי את החשק.

עם זאת, כמובן שאאחל שלומות לבני העם הזה, לנתינים, לדורשי שלומנו. כמובן שארצה לראותו מתפרץ בהמוניו אל שעריו הפתוחים של כדורסלע-האתר גם בשנה החדשה. מביא אותו ועוד ועוד אנרגיות, שאלות, פניות, תמיהות, רעיונות והצעות, דרישות ופתרונות. לחיי העם הזה שכמה טוב שהוא כזה. "וזה הכול!" היה קובע במרץ מאמננו הלאומי כשחיך ניצחון על פניו בימים יפים יותר.

חשבתי לעצמי שיהיה נחמד בכל זאת לפנק את העם, ולא להשאיר אותו יוצא אל החג מדוכדך מעט משאריות חרון אפי. ובימים אלה הפינוק הגדול ביותר, חוץ מדנילו פינוק, כמובן, הזר החדש של נתניה, הוא הכנסת סוסון יאור לביצה ההולכת ומתרחבת שלנו. לרווחת העם, יו נואו, אם כי לצפיפות הנוכחים.

והיום, ראש השנה לאנשים (לאילנות כבר יגיע מתישהו) החלטתי לצרף אל חבר הנאמנים את הסוסון הבלתי מתפשר רשארד גריפית', 2.11 סנטימטרים גובהו, נפחו, עומקו ומהותו. סוג של הר אדם שהגיע לארץ ושיחק במכבי ת"א בעונת 1997/98 ועזב, יש אומרים, עם זנב מקופל בין הרגליים. אחרים יאמרו כי עזב בגאון ובראש מורם ובעוד מכבי ת"א מאוד רצתה שימשיך, הוא החליט שלא, אין סיכוי.

יתכן שהוא זכור לכם במטושטש בלבד, אבל הריני להעיד כאן ועכשיו: האיש היה חתיכת הר. אחרי שנים של כל מיני 2.02, 2.03 ואפילו 2.05 כמו קווין מגי, ארל וויליאמס, אד הורטון או רנדי "הבולדוג" ווייט, החתימה מכבי סוסון שהוא 2.10 אמיתי ואפילו צ'ופצ'יקון יותר.

נתקשה להכחיש זאת: כשרשארד גריפית' נכנס לראשונה אל לובי חדר המלון התל אביבי בו נערכה מסיבת העיתונאים להצגתו כזר בעל השכר הגדול ביותר במכבי אי-פעם נכון לאותה נקודת זמן, רחש קל עבר בין הנוכחים. פר גדול מימדים ממנו לא ראינו מזה זמן. כתפיו רחבות, ראשו גדול במיוחד, שיערו פרא, זרועותיו עבות והוא מביט במין מבט שליש מפוהק, שליש ישנוני שליש מזלזל בבני העם הפשוטים, 177 סנטימטרים קומתם, או משהו כזה. אז, באותה מסיבת עיתונאים, טבעתי את המושג "רישאר-שלנו", יען כי שמעל'ה מזרחי הציג אותו בפני הנוכחים כרישאר. אולי התבלבל עם דאקורי כטוב עליו ביין.

גריפית', יליד 1974, היה בוגר ויסקונסין שנבחר בדראפט ה-NBA בסיבוב השני איפשהו, אבל מעולם לא הגיע לליגה. כפי שהגיעו עם השנים חברים כמו וויל ביינום או ג'רמי טיילר או ד'אור פישר מלווים בהוריהם, גם רשארד נחת כאן עם אביו קלינטון שליווה אותו במשך שנה שלמה. קלינטון היה שמו נדמה לי, על אף שאינני אביב לביא. היה איש חביב למדי, היה. נקווה כי בריא ושלם הינו גם בימים אלה.

כך או אחרת, אחרת או כך, גריפית' נודע בעצלותו הרבה. האומרים אומרים, והמספרים מספרים, והטוענים טוענים, כי לא הגיע לקבוצת BVA בשל תכונתו זו. לו רק היה עובד קשה יותר, חזק יותר, אינטנסיבי יותר, ייתכן שהיה עושה קריירה סבירה של 284 משחקים נניח, עם 5.2 נקודות ו-4.6 ריבאונדים ב-19 דקות למשחק בפילדלפיה, וושינגטון וסקרמנטו או משהו.

אבל במקום זה הוא העדיף לבלות את הקריירה שלו בטורקיה בעיקר, בטופאש בורסה האגדית, בה שיחק בחלק מהזמן עם דייויד ריברס הפלאי. ממנה הגיע למכבי ת"א, ולשם גם חזר. אחר כך המשיך לקריירה אירופית נאה שבשיאה הגיע אל וירטוס בולוניה ואל התורה מסיני, וגם בטאו ויטוריה שיחק. נטוע על מקומו היה בתוך הצבע, מקבל כדורים פה ושם וזורק אותם במוב לא רע בכלל, מין הוק-שוט ישר כזה, לא ממש מכופף או גמיש. הוק-שוט עצל, כראוי לו, אבל כזה שהיה נכנס באחוזים לא רעים.

לא נשכח לעולם את הסדרה בין מכבי ת"א לטימסיסטם בולוניה בעונת 1997/98, הלוא היא העונה של גריפית'. זו היתה מכבי עולזת משהו תחת ידיו של וינקו ילובאץ עטור השפם. קטשפר נלחמו עד כלות בדומיניק וויליקינס, דייויד ריברס גרגור פוצ'קה, קרלטון מאיירס ושאר קיאצ'יגים, היונה ההנפלדית נפנפה בכנפיה עד כלות הנשימה, אפילו הבולדוג נתן את התחת (טוב, במקרה שלו זה ממש קל) וגריפית' נלחם. נלחם חזק, נלחם. היה תענוג לראות אותו מתאמץ. אהה, וגם שיחק באולסטאר האירופי בתל-אביב, שיחק. במדי נבחרת המזרח היה, עם עודד קטש ככל הזכור, והרביץ 13 ו-9 לקבוצתו. לא מתחייב על זה, אבל כמעט בטוח: כטוב עליו לבו בסיטואציה, זרק שלשה נדירה וקלע. הקהל אהב זאת. ילובאץ, מן היציע, ודאי פחות.

אבל הקומוניקציה, אם להשתמש במלה מסובכת, בינו לבין ילובאץ לא היתה משהו, יו נואו. גריפית' ממש לא אהב את המאמן הקרואטי, שבעצמו היה פעם סנטר גדול וחשב שהוא יודע בדיוק, אבל בדיוק, מה ואיך צריך לעשות סנטר כדי להצליח. הוא איפשר הרבה חופש פעולה לקטשפר, ופחות מזה לרישאר-שלנו ממנו ביקש לעמוד בפינה מסוימת, וכמעט אף ורק שם, למעט בזריקות מבחוץ ולשחק רק פנימה. בשלב מסוים במהלך העונה התראיין בלבדתי ומזעזע לנשיא הסיפרה על פני עמוד שלם ובו מתח ביקורת חריפה על המאמן ושיטתו ובכלל על כל מה שקורה מסביב.

המספרים הסופיים לא היו מדהימים במיוחד: 14.8 נקודות ו-6.9 ריבאונדים, אם כי הרביץ חמישה דאבל-דאבל לאורך העונה ורק פעם אחת ירד ממאזן נקודות דו-ספרתי. נו, כבר ראינו ממוצעים טובים מאלה, אם כי בסדרה נגד בולוניה וזאת יש לומר, האיש המריא ל-17.3 נקודות למשחק. במהלך אותה סדרה חלק לו הבולדוג מחמאות רבות וטען, כי גריפית' הוא שאקיל אוניל של אירופה. אחחחח, פעם היו פה שחקנים שיודעים לדבר.

בשנים האחרונות איבד רישאר-שלנו משהו מזוהרו והדרדר עד לליגה הרומנית. כבר משחק שנים שהוא משחק שם, בפלוישטי-העיר, ככל הנראה מקום מלא נוחות, נינוחות ונוחיות, אחרת ספק אם היה נשאר שם ליותר מעונה אחת. יודעים מה? כממציא המוטו הזה אני מזדהה איתו. ובכלל, אין לי ספק וספק אין לי, כי סוסוני יאור כמו גריפית' במקומותינו – היו רק מעט.