לא, לא, לא, לא, רגע, רגע, רגע, רגע. על זה אני חייב לדבר. כלומר, לכתוב. מכל החורים זה יצא לי. ולי – זה יצא מכל החורים.

ארל רולנד היה המתאזרח של נבחרת בולגריה באליפות אירופה. עוף לא צייץ, שור לא געה וגם אני לא ממש התמתחתי וקמתי מרבצי כשנודע שרבי פנחס הגרשוני נאלץ להחליף את איברהים ג'אבר, הבולגרי-אמריקאי הקודם שלו שהיה השחקן המרכזי במשחקי העלייה לאליפות, יען כי האיש הוא מוסלמי שומר צום הרמדאן. זה לפחות מה שנכתב, וזה לפחות מה שקראתי.

אז אוקיי, ארל רולנד. בולגריה לא באמת עניינה אותי באליפות שהסתיימה לפני מספר ימים אף שמאמנה הוא גרשון בכבודו ובעצמו. גם לחבר רולנד לא ייחסתי חשיבות ולא התעניינתי בו, ברקעו, בעבר ובדמותו, יען כי צפיתי סוויפ מהצד המפסיד והדחה מוקדמת. עד שאלמד מיהו ומהו רולנד, חשבתי לעצמי, בולגריה כבר לא תשחק באליפות אירופה. וכך היה.

הערכתי שהוא שיחק באיזו לבסקי סופיה, אולי צסק"א סופיה, או דינמו סופיה, או לוקומוטיב סופיה, אולי אפילו אליצור סופיה אם יש. לרגע לא קשרתי אותו לגארד ההוא, רולנד, שידעתי שמשחק בשנים האחרונות בליגה הגרמנית.

אבל אתמול, או שמא שלשום היה הדבר, נתקלתי בידיעה שולית באתר הליגה האיטלקית, זה שאני עדיין נוטה לו חסד אף שהנבחרת האיטלקית בירידה והכדורסל האיטלקי גם. ומה אני רואה שם, מה אני רואה? ידיעה על כך שרולנד הגיע סוף סוף לואנולי, קבוצה מאוחדת של סורסינה וקרמונה מהליגה השנייה. קבוצה שהג'נרל מנג'ר שלה, אגב, הוא אריו קוסטה – חצי צמד תאומי המגדל הפזארואים יחד עם ואלטר מאניפיקו אי-אז בימים.

ואז אמרתי לעצמי: רבאק, מתאזרח בולגרי ובא לשחק באיטליה מספר ימים אחרי שתמה האליפות? מיהו החוצפן הזה שאין לו כבוד לדגל, ללאום, לליגה הבולגרית, לקבוצות שם, ואינו טורח לתת שם עבודה לפחות שנה-שנתיים באחת הקבוצות תמורת הכבוד שנתנו לו והאפשרות לייצג את המדינה?

אז הלכתי לקרוא קצת על ארל רולנד. ומה אומר לכם – בושה, חרפה וכלימה היא זו, בחו"כ אחד גדול. הבן אדם, ואם הייתי בן 23 עם המון זמן פנוי הייתי יודע את זה בעל פה, בכלל לא שיחק בבולגריה. אפילו משחק ליגה אחד לא היה לו לפני שקיבל את האזרחות. הוא שיחק באוסטרליה, בלטביה ובעונה האחרונה בגרמניה, ובין לבין גם הרביץ איזו ליגה כזו או אחרת בארצות הברית, אבל אין לו קשר קלוש לבולגריה.

לא, תמים אני לא. הוא לא היחיד שמשחק בנבחרת לאומית ובו-בזמן אין לו שום קשר למדינה ומעולם לא שיחק בה אפילו משחק ליגה אחד. גם רודריק בלייקני ואיברהים ג'אבר ששיחקו בבולגריה היו כאלה וזה מרגיז אותי בכל פעם מחדש. או המקדונים למיניהם, יו נואו. ריאן סטאק, מייק ווילקינסון וג'רמייה מאסי. מילא ג'יי אר הולדן וקלי מקארתי, הם בכל זאת שיחקו כמה וכמה (וכמה!) עונות ברוסיה. מילא ג'רון רוברטס בנבחרת ישראל. אבל הקטע הזה מאוס בטירוף. חוק, אני רוצה חוק. כאן ועכשיו. שחקן שלא שיחק מינימום של שלוש עונות בליגה המקומית לא יוכל לייצג את אותה מדינה. חוק אני רוצה. כתוב ומודפס ומופץ כראוי.

אבל מה אני מתנפח, אם יש כאן שחקן אמריקאי בעל אזרחות מקומית, יהודי לכל דבר ועניין, שהולך לעשות כאן עונה רביעית במכיב ת"א ועדיין לא עשה אפילו אימון אחד עם נבחרת ישראל, למרות שהתבקש לעשות זאת בעבר. אם שחקנים כמוהו, שעונים לקריטריון, לא מעוניינים, למה שאצא נגד אלה שכן מעוניינים וכן רוצים אפילו שאין להם קשר לכלום?

למה? כי ההוא בושה וזה חרפה. ובקיצור, בוקא ומבולקא וכלימה משמשים בערבוביה. נתקשה לעכל את הדברים, כלל וכלל לא נאהב זאת.