קודם ולפני הכל, לא נשבר מהתוצאות האלה? כמעט המשך ישיר של אליפות אירופה. ובעצם, למה כמעט? שימו לב לתוצאות של המשחקים הראשונים בשלב המוקדמות של היורוליג:

שרלרואה – אורליאן 53-55.

ונסטפילס – בנטון טרוויזו 73-78

לה מאן – אלבה ברלין 60-61

אריס סלוניקי – מארוסי 67-69

כשמכבי ת"א ניצחה את וילרבאן 69-75 בטורניר הכנה בצרפת לפני כמה וכמה (וכמה!) ימים, אמר רבי פנחס הגרשוני למיקרופון, פחות או יותר: "אמרתי לשמעון מזרחי שלפעמים יש גם ימים כאלה, שקבוצות לא יתנו לנו לשחק את הכדורסל שלנו ואז נצטרך להוריד אותן אל מתחת ל-70 נקודות כדי לנצח".

גרשון הבין את העסק מזמן. הכדורסל שלו צריך להיות שונה, כדי לגרום לקהל ליהנות. הסיכוי שקהל ייהנה מ-81-94 גדול יותר מאשר מ-64-67. למען האמת, גם הסיכוי שהוא עצמו ייהנה ממה שהוא עושה גדל באופן הזה. את התוצאות הגבוהות הוא הביא גם לנבחרת בולגריה וגם לאולימפיאקוס. לא בכל מקום זה עובד, לא בכל מקום זה תופס. ביוון, למשל, מלחמה גדולה בצד ההגנתי והקרבה בכל רגע הנתון על המגרש הוא כמעט חלק ממסורת. אבל גרשון נהנה. ועדת מעריציו בהיכל נוקיה רוצה את הכדורסל הזה, ולא שום דבר אחר.

אתמול הסתיים משחק נגד באמברג ב-72-80 אחרי הארכה. יהיו משחקים בליגת קזינו בעונה הקרובה שמכבי ת"א תגיע לשמונים נקודות אחרי שלושה רבעים בדרך ל-110 נקודות במשחק. אבל באירופה הכדורסל הוא כל כך תקוע, כל כך עומד, כל כך נעדר קלעים מיומנים וכל כך עמוס בטעויות אצל רוב השחקנים, שקבוצות מתקשות לפעמים להגיע לעשר נקודות ברבע.

המשחק נגד שולה באותו טורניר הכנה היה דוגמה נהדרת. חבורה של מנתרים שבקושי מצליחה להעביר שלוש מסירות רצופות בין השחקנים, וגם אם כן היא עושה את זה רחוק מהסל ובאופן שלא מאיים על ההגנה. בושה, חרפה וכלימה. בחו"כ אחד גדול.

ואני מתעקש על כך שאלה לא ההגנות שכל כך טובות (אם כי שחקנים פיזיים ואתלטיים מכסים כיום את המגרש באופן מהיר, הדוק ומושלם יותר מאשר בעבר), אלא ההתקפות הן אלה שגרועות. לפחות ברוב הזמן. התקפה טובה תמצא כמעט תמיד את הדרך להתמודד עם הגנה טובה. אם היא לא תקלע סל, היא תסחט עבירה ותגיע לקו העונשין. רק מעט ממאוד קבוצות יכולות להחיל משחק הגנתי מושלם ולחסל קבוצות התקפה. אבל מכאן ועד לתוצאות עקביות לכל אורך הדרך, הן במשחקי היורוליג של אתמול והן באליפות אירופה? כאמור, בחו"כ.

ומעניינים מייגעים אלה יש לעבור מיידית לנושא נאה יותר. תומרינגו סטאר חגג אתמול שנתיים, כפי שהתבשר העם בשורה הרצה. מספר נתינים הביעו עניין במתרחש סביב החבוב הקטן, שמעלליו האחרונים, עושה רושם, נחבאו מן העין בחודשים האחרונים. והרי תמצית עלילותיו:

ריישית, כל, תומרינגו סטאר הוא לא יותר מאשר שם עט, מסתבר. בפועל, הוא כבר לא נקרא ככה זמן רב. היתה תקופה, זה נכון, אבל השם לא החזיק יש להודות, ואף להודות יש. עם זאת, מעל גבי כדורסלע-האתר ימשיך להיקרא תומרינגו סטאר יען כי זהו סמלו המסחרי.

נכון להיום אין לו כינוי ממשי למעט אולי תומרד. עם ד', כן. שילוב של שמו והמלה הצרפתית מרד, סוג של לעזאזל, יען כי הילד אש ותזזית. כל המפקיר אותו ליותר מחמש שניות עצמאיות צריך לקחת בחשבון שמשהו יקרה. לא משהו טוב בהכרח, כן?

כך, למשל, האוכל של הדג (שהלך בינתיים לעולמו, המסכן) פוזר כבר בכל החדר. ציורים על הקירות? יש. התעסקויות מיותרות עם כבלים חשמליים ודחיפת אבצע למאוורר פועל? נרשמו. טיפוסים מסוכנים על שולחנות וכסאות לא יציבים? היו. נפילה עם הראש לתוך הקיר? היתה. התעסקות עם כפתורי תנור האפייה ומכונת הכביסה? היתה גם. שריטות על כל מסך הטלוויזיה? יש. ועוד כהנה וכשמה, היריעה קצרה מלהכיל, יו נואו, אפילו שזה אינטרנט ואין פה יריעה בכלל.

נשף אתמול החבוב הקטן על הנרות שעל עוגת יום ההולדת שלו ואיחלנו לו כל טוב. הוא מדבר יפה, הוא מדבר. והוא גדל לתפארה. תענוג גדול. אבל האמת? תומרד הינו, ממש ככה. הילד השובב יותר מבין השלושה ואני, נשיא קשיש אנוכי, את הארבעים כבר השארתי מאחור וכוחותיי תשים מעת לעת.

ממנהגיו:

קליטה ורבאלית מצוינת יש לחבוב הזה. הוא חוזר על מלים, קלות כקשות, אחרי שמיעה אחת. כולל אלטעזאכן שעובר פה לפעמים. הטרנד האחרון הוא כזה: איתי סלע, אחיו הבכור, יו נואו, לא שש לשים עליו עין שהרי מדובר באחריות גדולה ובכל רגע רינגו מסוגל לעשות נזק.

לפיכך ובעקבות זאת ועל סמך הדברים, אחרי חמש דקות של שמירה צמודה הוא מתייאש וזועק אל הוריו הנרגנים: קחו אותו! קחו אותו כבר! וכשאנחנו מגיעים להציל את הבכור מהצעיר, עומד שם התומרד כולו חיוכים, מישיר מבט ואומר: קחו אותו!

הנושא הזה קיבל תפנית ראויה באחרונה, כשתומרינגו החל לטפס על שולחן העבודה הנשיאותי. כשהוא מבין לפתע שהוא תלוי בין שמיים לארץ ורק חתיכת עץ מפרידה בינו לבין נפילה כואבת, הוא צועק הצילו באלה המלים: "קחו אותו! הוא טיפס על השולחן!".

גדול.

ומה יש לילד לחפש על השולחן? או, זה טוב: הבחור חובב מושבע של אור, מאווררים ומזגנים. הוא מטפס כדי להדליק את האור במנורת השולחן הנשיאותית ולהפעיל את המאוורר הנשיאותי. שניהם חייבים לפועל. או להיות מכובים. בו-זמנית, כן? תלוי מה מצב הרוח שלו.

ובעת לכתנו, תומרד ואני, אל הגן ובחזרה, הוא מצווה עלי לקטוף פרח. ועוד אחד, ועוד אחד. המון שיחים בדרך, יו נואו, שיחים עם פרחים כאלה. פושטים כאלה אמנם, אבל לא נעים. למה לקטוף, למה? בחייאת תומרד, בוא נירגע מהעניין, בחייך, אני אומר לו. כלום לא עוזר.

ליטוף, ליטוף פרח אדום, הוא מצווה, ולא ברור לאן נעלמה פתאום ה-ק'. כמו שלא ברור לאן נעלמה ה-ד' כשהוא מבקש "לליק אור". בקיצור, קטפתי כבר 200-250 פרחים לפחות בחודשים האחרונים ואני מלא רגשי אשמה ונקיפות מצפון. יצוין, כי רעיית הנשיא מגבילה את תומרד לפרח אחד לכל טיולון, בעוד אני מסיים כל סיור כזה עם ארבעה. איך היא עושה את זה? כמו שהיא עושה את רוב הדברים. נשים, כידוע, הרבה יותר חזקות, עיקשות, סבלניות וחכמות וכל השאר. ואנחנו מה? רק תנו לנו לראות כדורסל בשקט ושהילד לא יפריע איזה שעה-שעתיים.

והנה הוא בצילום עתיק עם ידידה, הרבה לפני שצימח תלתלים רכים

זהו. סיפורים יש בלי סוף, אבל לא אלבין ברבים יותר ממה שעשיתי את פניו של תומרד. שהרי בשורה התחתונה, אליל ההמונים הינו. מזל טוב שוב לחבוב הנפלא הזה שחגג אתמול שנתיים.