שני חצאי גמר גדולים היו באליפות העולם ומכיוון שסוף שבוע עכשיו, ויש עוד אלף ואחד דברים מכדורסל עם כל הכבוד, שהעיקרי בהם הוא לתת קצת מנוחה לעיניים העייפות, הנה משפט-שניים על כל מי שבא לי לומר עליו משהו לפני שנת הצהריים של יום ששי, אם תסתייע הלוואי-אמן, אמן-הלוואי, ושרק לא יפריעו מסביב.

סחורציאנידיס. בהמת משא אמיתית, ידיים ענקיות, מגע רך, איזו תנועה בלי כדור, איזו התנהגות על המגרש. אף מלה, אף ציוץ. פוטנציאל אדיר-אדיר-אדיר, שכבר מממש את עצמו. אתם באמת חושבים שפיני גרשון עזב לאולימפיאקוס סתם ככה? הוא יודע שהסיכויים לקחת את גביע אירופה גדולים מאוד עם האיש הגדול הזה.

סמי בכר. כן, סמי בכר. אם שופט כדורגל היה מגיע לשפוט בחצי גמר המונדיאל, הוא היה מקבל פה במות כאילו הוא ראש הממשלה. כאן, במקרה הזה, ספק אם הוזכר ביותר ממשפט ורבע פה ושם שבכר אמור לשפוט באחד ממשחקי האש הגדולים ביותר של השנים האחרונות, ספרד נגד ארגנטינה. שופט ברמה עולמית. כנראה. מה אני יודע. לא מבין בזה.

דוויין ווייד, לברון ג'יימס, כאלה. לא הפנים, לא עיכל, לא קלט. המשיך עם הדאווין של הריחופים, האחד על אחד כל הזמנים, ההטעיות הבלתי נגמרות, ולא הצליח להבין, ומכיוון שכך גם לא ליישם, שמדובר בכדורסל אחר שהיעילות ולא השואו היא התכלית והמטרה היחידה שנחשבת. אז אוקיי, הקהל ביפן עשה ווואאווו כשהאמריקאים נתנו דאנק. ואללה יופי. אותו דבר לברון. והאמת, אחרי שרואים את היוונים המופלאים האלה מול האמריקאים, איך אפשר לחשוב שעובדת יחד כמה שבועות יכולה לנצח נבחרת כל כך מיומנת כמו השחקנים של ינאקיס?

ארגנטינה. לפעמים אימפריות מסיימות תקופה בהתפרקות לרסיסים, לפעמים זה קורה על סל פה וסל שם. ארגנטינה, לדעתי, ספגה מכה מנטאלית מאוד קשה עם ההפסד המבאס לספרד בנקודה, אבל היו במשחק קטעים שנתנו להבין שהנבחרת הזו מיצתה את עצמה. עדיין גדולה, עדיין מצוינת, אבל הם נהיו יותר מדי גדולים שם כולם, פתאום. כל שחקן שני נהיה מין NBA סטאר, חלק כבר מתחילים להיות מבוגרים מדי. צריך שם רענון וזו אולי הזדמנות טובה לבצע אותו.

גאסול. נראה כאילו באיזשהו שלב נשבר לו מתדמית הגפרור הרזה והבחור הרך, והוא החליט לעשות כל שבכוחו כדי להפוך לגירסה מודרנית של האדם הקדמון. לא מסתפר, לא מתגלח, מעלה שרירים על גופו, שואג יותר מאי-פעם. חסר רק שיתופף על החזה אחרי כל ריבאונד או דאנק. ורק ברגע שנפצע בקרסול וראה את סיום המשחק מהצד, סדר גודל של פחות משתי דקות שנמשכו נצח, הוא פתאום דמע. מכאב, מלחץ, מתסכול ובסוף גם מאושר. אז אולי גאסול מתאמץ כדי להראות לכל האמריקאים שם ב-NBA שהוא ביריון מגודל שלא פוחד מאף אחד, אבל עמוק בפנים הוא עדיין פאו הקטן, ילד רגיש ומוכשר שמה שהוא הכי רוצה בעולם זה להצליח עם החברים הטובים שלו, אלה מהשכונה ומהקדטים ונבחרת הנוער.

גרבאחוסה. אליל היה, אליל נשאר, אחד השחקנים האהובים עלי באירופה שגם הוא נוטש את כולנו כאן לאנחות. מה נשאר לנו באירופה, מה? כלום, בחיי. משחק גדול שלו בחצי הגמר, עם אותו זקן ואותה קליעה מבחוץ כבר שנים על גבי שנים. ואפילו את ההנאה הזו לוקחים מאיתנו אל טורונטו פאקינג ראפטורס, שאף אחד לא ממש סופר אותה ב-NBA. כמה חבל.

ששבסקי. חשב, אני מניח, שייצא גדול, אבל כמויות לחץ כאלה ורמות סומק כמו שהופיע על הלחיים שלו הוא בטח לא עבר כבר שנים. באמצע הרבע השלישי אני פתאום רואה את מייק ד'אנטוני, העוזר, יושב רגל על רגל. היה 8 הפרש ליוונים באותו רגע ואז הבנתי, שד'אנטוני כבר קלט שהעסק גמור. הוא היה באירופה, יודע מה זה אירופה והוא הבין בדיוק מה הולך לקרות. מתברר שיש הבדל בין לדעת מה עומד להתרחש, לבין לדעת איך מונעים מזה להתרחש. עכשיו יש להם שנתיים לגשר על הפער הזה ואז להתייצב לטורניר האולימפי בבייג'ין כדי לזכות בזהב. וזה, כמובן, בתנאי שגאסול או פפאלוקאס לא יחליטו אחרת.