וואלאק, לא זכרתי את זה. קורני תומפסון שיחק שש עונות רצופות בווארזה לפני שהגיע לחובנטוד בדאלונה? פששששש ויאאא אולוהייים גם יחד, נאה ביותר. טיפוס משפחתי, כנראה. סנטימנטלי. לא אוהב שינויים. בכל מקום בו הוא מניח את כובעו, זה ביתו – היה אומר ודאי פ. יאנג לו היה נדרש לנושא. בבדיקה מעט עמוקה יותר, רק מעט, מסתבר שגם את המכללה בה שיחק, קונטיקט, הוא בחר כך שתהיה קרובה ונוחה למקום מגוריו. ובקיצור, לא לזוז יותר מדי. סוסוני יאור, כידוע, אוהבים לרבוץ במקום אחד ושום דבר לא בוער להם.

הגיע זמנו של סוסון יאור מקסים זה להיכנס אל הביצה שנים הרבה לאחר פרישתו. ראינו אותו מקרוב בצהלותיו האדירות, שעה שזכה עם מייק סמית', האחים חופרסה, ג'ורדי ויאקמפה, חואן מוראלס, פראן מרטינז וז'ליקו אוברדוביץ' שחור-השיער-עדיין בגביע אירופה לאלופות ב-1994 כאן בתל-אביב-הכרך, אל מול עיניו של המדופרס באדם באותה עת – שמעל'ה מזרחי, שקבוצתו כלל לא השתתפה באותה עונה במפעל הבכיר.

במדים ירוקים-שחורים של בדאלונה, צבעים שמלווים את הקבוצה הזו עד היום, דרס סוסון היאור המשובח וחסר הצוואר הזה את מתנגדיו מאולימפיאקוס בגמר ובהם גם רוי טארפלי, וואחד בומבילה בפני עצמו. בדאלונה הקטנה, זו שהגיעה עם מעט אוהדים בהשוואה לשתי היווניות שמילאו את העולם, זכתה בגביע אירופה. מי היה מאמין.

אבל רגע – לאט לאט.

שבעה תומפסונים שיחקו בליגה האיטלקית ובהם גם בילי-שלנו ומייקל, אקס הלייקרס, ואפילו פול "פו הדוב" תומפסון ששיחק כאן לימים ברעננה והרצליה אחרי קריירת NBA לצד דוקטור ג'יי בחלקה, וגם אותן 47 נקודות מפורסמות עם דן בוש נגד מכבי ת"א.

וישנו, כמובן, החבר קורנליוס תומפסון, בוגר ארבע עונות במכללת קונטיקט, קורני בפי חבריו ובעצם בפי כל. אגב, לא סתם ארבע עונות אלא כאלה שבכל אחת מהן הוביל את קלעי ההאסקיס.

שש עונות, אם כן, עשה באיטליה בקבוצה אחת קטנה בעל מסורת גדולה בצפון, והרביץ סדרי גודל של 20 ו-10 בממוצע עונתי. זה נאה, זה מרשים, זה חזק וזה גם מכובד ביותר. משם קפץ אל בדאלונה והתמיד גם בה. נכבדו ונעריכו על כך, ודאי בהיותו חלק מאותה קבוצה מצומצמת עם השילוב הקדוש איטליה-ספרד ברזומה ומבלי תוספות..

לשיאו הגיע באותו מעמד פיינל פור בתל-אביב, אבל בואו לא נשכח גם זאת: ב-92, באיסטנבול, שיחק בגמר גביע אירופה עם הבדאלונות שלו נגד פרטיזן בלגרד והפסיד. אותו אוברדוביץ' שעמל קשות כדי לעצור אותו כמאמן פרטיזן, הפך אחר כך לאיש סודו ונעזר בו כבנשק יום הדין במלחמותיהם המשותפות כאנשי בדאלונה נגד יריבים מרים ועזי פנים.

מספרים? הבה נרביצה רש-רש-רש ברעשנים:

הופה, פדיחה מסוימת. כתבתי "דרס", אמרתי "בשיאו" אבל עכשיו, כשאני בודק, מסתבר שהוא שיחק מתחת לרמתו הקבועה בפיינל פור בתל-אביב. צריך לזכור שבת"א תומפסון היה כבר בן 34. סוסון יאור לא צעיר בכלל. רק 9 נקודות בגמר נגד אולימפיאקוס, רק 12 נגד ברצלונה בחצי הגמר. 4 ריבאונדים בכל אחד מהמקרים. אבל בואו לא נשכח גם זאת: תומפסון היה האיש שקלע את שלשת הניצחון נגד אולימפיאקוס, משהו כמו עשרים שניות לסיום, במשחק הגמר. הנה רגעי הההכרעה.

רגע, ומה קרה שנתיים קודם לכן באיסטנבול? אוי ואבוי: 5 נקודות ב-0 מ-7 לשתיים וגם 8 ריבאונדים ב-40 דקות, רחוק מלאפיין אותו. האם היה פחות טוב ככל שהלחץ עלה? לא נכחיש זאת, גם לא נוכל לאשר חד משמעית ומדעית, עם זאת. כך או אחרת, אחרת או כך, אני מרגיש איזשהו נתון סטטל'ה חזק ומרגיע כדי להוכיח לכם שהאיש היה שחקן-שחקן, וסתם נפלתי איכשהו בזמן אמת, כמותו בערך, בנתונים האחרונים.

אוקיי, הנה אחד: ב-11 המשחקים הראשונים שלו בעונת 1991/92 בגביע אירופה הוא לא ירד מ-10 ריבאונדים למשחק. הממוצע שלו על פני הרצף הארוך הזה עמד על 13.6 למשחק. חזק, נרגעתי (אם כי בשבעה המשחקים האחרונים של אותה עונה אירופית נרגע קצת וסגר את הסיפור על 11.7 עונתי).

תומפסון נבחר בידי דאלאס במקום ה-50 בדראפט ה-NBA של 1982 ושיחק בה 44 משחקים, לפני שיצא לנדוד בביצות אירופיות. למעשה, הוא עזב בגלל פציעה שהפריעה לו להמשיך שם ורק אחרי זמן התאוששות ארוך ועבודת שיקום מאומצת נעמד על הרגליים הקצרות שלו מחדש ובחר באירופה ככיוון לחלק העיקרי של הקריירה שלו.

ככל הידוע, ניתן למצוא אותו כיום בביצות הסמוכות לנהר קונטיקט, אי שם בעיר ברלין אשר בקונטיקט-המדינה. שם, לצד אשתו מארי ושני בניו, שאחד מהם ממשיך את דרכו, הוא נהנה לטבול מפעם לפעם ולהעלות זיכרונות מעברו האירופי המפואר. שכפלנו אותו ואת סיפורו גם לכאן, לביצה שלנו בכדורסלע-האתר, מקום בו יכונסו אט-אט גדולי סוסוני היאור בכל הזמנים. לקורני תומפסון, אף שלא היה שמן במיוחד אלא בעיקר דחוס להפליא, שמור מקום של כבוד בחבורה הזו.