"יום אחד אנטואן ריגודו, אחד הרכזים הכי גדולים בכדורסל האירופי ב-25 השנים האחרונות, אמר לי: 'כשאני יוצא למשחק אני יודע שעלי לנצח את המצ'-אפ נגד היריב שלי, ממש כמו בטניס. אם אעשה כך יהיה לקבוצה שלי סיכוי טוב לנצח. אם אפסיד כנראה שגם הקבוצה שלי תפסיד, במיוחד כי אני משחק בתפקיד מפתח כמו רכז'. זה היה שיעור יוצא דופן, מבחינתי, שלימד אותי רבות על ספורט ברמות הגבוהות. אישית, מעולם לא שיחקתי ברמה הגבוהה כך שאני לא יודע מה עובר בראש של שחקנים גדולים. אנטואן היה השחקן הקבוצתי האולטימטיבי ועדיין הוא לא השתמש במלים "אנחנו" או "קבוצה" אלא דיבר על האחריות האישית שלו. הוא הראה לי שהאחריות האישית עצומה גם במשחק קבוצתי. למדתי עם השנים לעזור לשחקנים שלי
להבין איך לנצח את המצ'-אפים שלהם. אם ישנם חמישה כאלה וננצח בשלושה מהם, יש סיכוי טוב שננצח. אם ננצח בארבעה מצ'-אפים, ננצח את המשחק בוודאות".

אטורה מסינה האיטלקי, בן 50 ממש החודש, הוא מאמן הכדורסל המדובר ביותר באירופה. את הכבוד שהוא זוכה לו מקבלים רק שלושה סוגים של מאמנים גדולים: כאלה שפרשו מזמן, כאלה שנחשבים לאגדות והלכו לעולמם וז'ליקו אוברדוביץ' הזעפן מפנתינאייקוס. היות שהסרבי של היוונים מתעקש להישאר כבר עשר שנים באתונה ואין איתו חדש, המעבר של מסינה מצסק"א מוסקבה לריאל מדריד בקיץ הזה שאב אליו את מלוא העניין התקשורתי ואולי אגיד את זה ככה: אם קבוצת הכדורגל של ריאל מדריד רוצה להיות ראשונה בכל מסגרת אפשרית בעונה הקרובה בזכות רכש חסר תקדים של שחקנים שביצעה בקיץ, ריאל של הכדורסל מתכוונת לעשות אותו דבר דרך אדם אחד – המאמן – שייקח את העסק הלאה כראות עיניו ובדרכו המאוד מיומנת ומוכחת.

מסינה מאמן בוגרים כבר שלושים שנה, אבל ריאל תהיה התחנה הרביעית בלבד שלו. המשכיות היא עניין שהוא מקפיד עליו בכל מובן. הוא מציג אותה ברמת הקריירה האישית ובעניינים נלווים החל מהרכב השחקנים בקבוצות שלו ועד ליווי צמוד של עוזרים שהוא עצמו בוחר מבלי לקבל הנחתות מהמועדונים בהם הוא עובד. מקרה כמו שקרה למאמן הקרואטי נבן ספאחיה, שהגיע לאמן את מכבי ת"א ומצא כאן שני עוזרים מן המוכן, גיא גודס ודני גוט, על פי החלטת הנהלה, לא יכול לקרות אצל מסינה. הוא ורק הוא יקבע מי יעבוד לצידו. ללה מולין, למשל, שהלך איתו בבולוניה, בטרוויזו ובמוסקבה, ממשיך איתו גם למדריד.

האיש עשה והשיג בכל מקום בו עבד קודם לכן. הוא זכה ארבע פעמים באליפות היורוליג והגיע לשבעה משחקי גמר אירופיים באחת עשרה השנים האחרונות. מעולם לא הפסיד בחצי גמר פיינל פור. בתום ארבע שנים רצופות במוסקבה הוא עזב וריאל מדריד הניחה שזה הזמן לפעול. אם מסינה לא יציב אותה מחדש בחזית הכדורסל האירופי כפי שהיתה בעבר הרחוק, אף אחד לא יעשה את זה.

"בכל עונה אני נוהג לחלק את הקבוצות לבתים: הראשון, אלו שיכולות לעשות את כל הדרך עד לתואר האירופי, שבדרך כלל אני חושב שהן מעטות. השני, אלו שיכולות להגיע לפיינל פור. השלישי, אלו שמתחילות את העונה ומתכוונות לראות לאן היא תיקח אותן. משנה לשנה אני מוצא שישנן יותר קבוצות שמסוגלות להגיע לפיינל פור".

זו אולי הסיבה שמסינה נזהר בלשונו כאשר התייצב למסיבת העיתונאים בה הוצג לתקשורת בספרד. מדריד זכתה אמנם שמונה פעמים ביורוליג, יותר מכל מועדון אחר, אבל הפעם האחרונה היתה לפני 15 שנים ורוב ההישגים שייכים לשנות השישים והשבעים, ימי אמיליאנו רודריגז, חואן קורבלאן, וויין בראבנדר ואחרים. העונה הקרובה תהיה שייכת לשמות שמסינה בחר עבור המועדון: חורחה גרבאחוסה, נוביצה וליצ'יקוביץ', רימאס קאוקינאס, טראוויס האנסן, דאריוש לברינוביץ', פאבלו פריג'וני - כולם שחקנים בעלי ניסיון אירופי מוכח. את כולם הוא מכיר לעומק. אין מקום לטעויות. ואם לחזור לדוגמה הקודמת בעניין ספאחיה ומכבי ת"א, הרי שאצל מסינה אין שום סיכוי ששחקן עלום-שם יחסית כמו נואל פיליקס, או אמריקאי מהליגה הסינית כמו רודני ווייט, היה נוחת מלכתחילה.

הוא לא רוצה להבטיח לספרדים מקום ראשון, כי מאמן שעיניו בראשו, אפילו מצליחן כמותו, לא יעשה זאת. לכן מסינה העדיף להבליט נתון אחר, נוח יותר מבחינתו, והודיע שהמטרה בעונה הקרובה היא עלייה לפיינל פור, עוד שלב ממנו נעדרה ריאל שנים רבות. הכל חדש שם כרגע מבחינתו. המדינה, המועדון, ההנהלה, גם השחקנים. הוא קיבל לידיים קאדר נתון, שכולל חמישה שחקנים בעלי חוזה מתמשך, ושלא כהרגלו אין הקיץ אפילו שחקן חדש אחד ששיחק תחתיו בעבר. כשהגיע לצסק"א מוסקבה, למשל, לפני ארבע שנים, הוא פעל מעט אחרת ודאג להחתים גם שחקנים שיצא לו להדריך בעצמו, ולא רק כאלה ששיחקו נגדו.

בעונה שעברה, למשל, השתבשו תוכניות וצסק"א איבדה שני שחקנים מרכזיים, תיאו פפאלוקאס לאולימפיאקוס ודייויד אנדרסן לברצלונה. השינויים האלה, שמסינה כדוגל גדול של המשכיות היה מעדיף שלא יקרו, יחד עם הצורך להתאים בעקבותיהם את הסגל לצרכים חדשים, הביאו אותו לוותר על שחקנים שמאוד אהב: מרקוס גורי אותו אימן עוד בקודם בטרוויזו ותומאס ון דן שפיגל, שאותו הוא פוגש עכשיו מחדש במדריד. שחקנים חדשים שהגיעו למוסקבה היו אראזם לורבק, זוראן פלאניניץ' וטרנס מוריס ממכבי ת"א. החתמות שעונות על העיקרון הקבוע של מסינה.

"חשוב מאוד שיהיו לך שחקנים שיודעים איך לשחק במעמדים גדולים. שחקנים שמבינים איך לבודד את עצמם מכל ההתרחשויות והרעש שמסביב למעמד כמו פיינל פור. האירוע הזה הוא חגיגה גדולה מאוד, אבל אתה הולך לשם כדי לנצח ולא לחגוג. החגיגה היא לחברים, משפחות, אוהדים. כשחקן אתה צריך להיות מוכן לכך שהאווירה לא תכניס אותך להלם. שחקנים כאלה הם בדרך כלל מי שכבר עברו התנסות במעמד. בכלל, יותר קשה להגיע לפיינל פור מאשר לזכות בו, ולא רק בגלל שמדובר בשני משחקים לעומת עונה שלמה. נכון שכדי לזכות צריך לשחק שני משחקים גדולים תוך כדי שלושה ימים, אבל לשמור על יציבות לאורך עונה זה הרבה יותר קשה".

מן הסתם הוא ייקח לריאל מדריד את השיטה שעבדה עבורו מצוין בעבר עם בולוניה, טרוויזו, נבחרת איטליה וצסק"א מוסקבה. שיטה שהאמריקאים קוראים לה 'reading the situation and reacting'.

אימוץ שיטה כזו אומר, למעשה, שקיים צורך בשחקנים שיש להם שתי תכונות משחק עיקריות ותכונת אופי חשובה אחת: האינטליגנציה להבין מה קורה על המגרש, היכולת להגיב במהירות והיעדר חשש לקחת אחריות ולקבל החלטות במגרש. לתפיסתו של מסינה, היכולת לקרוא מהלכים ולהבין את הנעשה על המגרש לא קשורה בהכרח לרמת כישרונו של השחקן. אחרי ששחקן קרא סיטואציה, אז הוא נזקק לכישרון. אם שחקן הוא כישרוני, הוא יכדרר, יקלע או ימסור, כך שהכישרון שלו יעזור לו להתמודד טוב יותר עם ההתפתחות שזיהה. אם הוא שחקן אינטליגנטי אבל לא מוכשר במיוחד, הוא צריך לדעת את מגבלותיו וישתמש בכישרון הקיים שלו ולא מעבר לזה. שחקן כזה, אם הוא נחשב, למשל, לקלע טוב אבל אינו שחקן אחד על אחד מוצלח, יגביל את עצמו לזריקה אחרי שקרא את המצב. אצל מסינה הוא מתבקש שלא להכריח את עצמו להגיב בחדירה לסל. אם במקרה ההגנה תצא אליו בבת אחת, הוא יעביר את הכדור הלאה במסירה ולא יחדור. לשחק תחת המגבלות ולא להכניס את עצמך לסיטואציות שלא תוכל לפתור. בעיניי מסינה, אלה הסימנים לשחקן בעל רמת IQ גבוהה של כדורסל.

מי שעקב אחרי הכדורסל של צסק"א מוסקבה בשנים האחרונות ראה את ההגנה הקטלנית ביותר ביבשת. הגנה מפחידה שהקפיאה את היריבות וגרמו לה לבלבול. מסינה הוא תומך גדול במשחק הגנה, אבל הסביר לאורך השנים בהזדמנויות שונות מדוע הוא רואה חשיבות גדולה דווקא במשחק ההתקפי, אבל מוצא הקשר הגנתי לכל מהלך. למשל, כאשר הקבוצה שלו מניעה כדור ומגיעה לזריקה חופשית זו, בעיניו, תוצאה רצויה ומוצלחת שמעידה על כך שההתקפה שלו גרמה להגנת היריב לעבוד קשה מאוד. יריב כזה יתקשה לאחר מכן להגיב כפי שהיה מגיב אילו היה מזדמן לידיו כדור אבוד או ריבאונד כתוצאה מזריקה רעה. במלים אחרות, התקפה טובה היא מניעת התקפת מעבר או התקפה מתפרצת. בנוסף, התקפה טובה סוחטת עבירות מהיריבה. להגביל שחקן או שניים של היריב בעבירות בשלב מוקדם, זו פעולה הגנתית שמושגת בידי התקפה טובה. עוד עניין שחשוב למסינה הוא התקפה מאוזנת, שתהפוך במהירות להגנה מאוזנת ותמנע התקפת מעבר של היריבה. מידות המגרש דומות מאוד לאלו שמלפני 15 שנים, נניח, אבל השחקנים הרבה יותר גבוהים, מהירים ופיזיים, ומכסים את המגרש במהירות. זו גם הסיבה לכך שכיום יש פחות התקפות מתפרצות מאשר בעבר, בעיקר כתוצאה מאיבוד כדור או זריקה רעה, מקרים בהם השחקנים אינם מספיקים לכסות את המגרש בגלל הגנה לא מאוזנת. לפרטים נוספים: אחת מקליניקות האון-ליין של אטורה מסינה, או, בעצם, הפיסקה הבאה.

"התקפית, המשחק שלנו יותר פשוט ממה שאנשים נוטים לחשוב. אנחנו מנסים להשיג יתרון על פני היריבות שלנו על ידי מצב שבו נהיה חופשיים לשנייה אחת קריטית לזריקה או מסירה. אנחנו גורמים להגנת היריב לעבוד כדי לעצור שחקן מסוים, וזה מביא אותם תמיד להשאיר שחקן אחד שלנו חופשי. אם נוכל למצוא את אותו שחקן במסירה אחת, זה ישמור על היתרון שיצרנו, ובמוקדם או במאוחר במסגרת 24 השניות שיש לנו, נגיע לזריקה חופשית. אפשר לשמור על היתרון אך ורק דרך מסירה. שחקנים רבים יכולים ליצור את היתרון תודות לניתור, מהירות או חסימה שהם מקבלים, וההגנות נדרשות לבטל את היתרון. זו הסיבה ששחקנים כמו פאפאלוקאס או ואנטרפול ששיחקו אצלי בצסק"א כל כך טובים. הם מבצעים מסירה נוספת כדי לשמר את היתרון. זו גם הסיבה שלפיה צסק"א, פנתינאייקוס ומכבי בזמנו הן קבוצות מצוינות. רוב השחקנים בקבוצות האלה יודעים למסור מסירה נוספת. המסירה שמאפשרת לך לשמור על היתרון שיצרת בהנעת הכדור, היא המפתח למשחק ההתקפה".

על פי הבנייה המדורגת והשיפוצים שמבצע מסינה בסגל החדש של ריאל מדריד לקראת העונה הקרובה, השתלבות בפיינל פור נראית כמו מטרה ריאלית. גם שחקנים ותיקים מאוד כמו פליפה רייס או לואיס בולוק, שמכירים מצוין את ריאל מדריד, הליגה הספרדית והיורוליג, מתרגשים כמו ילדים לקראת העונה הקרובה והעבודה תחת מסינה. כמי שהיה במעמד הזה שוב ושוב הוא יודע בדיוק לא רק מה הוא רוצה ומה בכוונתו לדרוש מכל שחקן ושחקן, אלא גם מה הוא לא הולך לעשות אם וכאשר יגיע למעמד. בטור שרשם ביומנו תחת הכותרת דברים לעשות, ברור לו שיש צורך להתאים שיטות קיימות לשחקנים. גם אם הוא אוהב להתקדם עם מסגרת קבועה מראש, הוא יתפור שינויים ספציפיים בשולי החליפה כמו אותו חייט שמגיע אליו לקוח חדש שגופו שונה במעט מהלקוח הקודם. אחר כך, כאשר יבשילו הדברים וריאל מדריד תעלה לפיינל פור, הוא יעמוד בקו שלו ולא יעמיס על השחקנים את הציפיות של הסביבה. מסינה מאמין שצריך לעמוד בפיתוי ולא להתכונן לכל תרחיש פשוט כי אי אפשר להיות מוכן לכל. מאמן צריך להיות מוכן, אבל גם להניח שהשחקנים שלו למדו לאורך העונה איך להיות מוכנים לכל התפתחות ולא להכביד עליהם. לא פחות מכל אלה, מסינה יצטרך לשים דגש על יישום התיאוריה שלו לגבי טעויות של שחקנים, ודאי כאשר הוא מגיע לקבוצה חדשה.

"כל הטעויות בכדורסל נחלקות לשני סוגים: טכניות ומנטאליות. את הטכניות קל לזהות, בעוד המנטאליות נגרמות בעיקר כתוצאה מחוסר תשומת לב או חוסר הבנה של המתרחש על המגרש. לרוע המזל, יש לי מעט מאוד סבלנות לגבי טעויות מנטאליות ולפעמים אני מוצא את עצמי מפעיל יותר מדי לחץ על שחקן שלי. תאמינו לי, גם בשלב הזה של הקריירה אני עדיין מנסה להשתפר בתחום הזה. בכל מקרה, חשוב להסביר לשחקן את הדרך שבה יש להתמודד עם שני סוגי הטעויות. בו זמנית, אני מאמין שגם לאישיות של השחקן יש חלק חשוב בתהליך. אם אתה שחקן שרוצה לבצע שיפור משמעותי, אתה צריך ללחוץ את עצמך לעבוד ככל שניתן על מחיקת טעויות מנטאליות. ההבדל בין שחקן ממוצע לשחקן גדול הוא, ששחקן גדול יודע להגדיר טעויות מנטאליות ועובד להפחית למינימום את מספר הטעויות האלה. הדרך היחידה להתקדם לרמה הבאה היא להגדיר את הטעויות המנטאליות ואז לתקן אותן במהירות. שחקנים גדולים יידעו לעשות את זה".

הקריירה של מסינה התעתדה להיות מזהירה פחות או יותר מהרגע הראשון וכבר עכשיו, רחוק מסיומה, ברור שמומשה במלואה, אלא אם כן מדברים על אן.בי.איי, מקום שאליו לא הגיע עדיין אף מאמן אירופי. בגיל 30 הוא זכה עם וירטוס בולוניה בגביע אירופה למחזיקות גביע והיה שותף לשנים גדולות בהן העיר האיטלקית האפרורית הפכה לבירת הכדורסל האירופי והדרבי של בולוניה נחשב לדבר האמיתי. ב-1998 הגיע לראשונה לפיינל פור של היורוליג עם בולוניה וזכה בו. מאז הוא נחשב לאייקון, אחד כזה שגם באן.ביי.איי מכירים מצוין ויש אפילו מאמנים שם, כולל מאמן השנה המכהן, מייק בראון מקליבלנד, שהגיעו להרצאות שלו ומחזיקים ממנו תותח על. מסינה, כמו אוברדוביץ', ממשיך באירופה. המקום האידיאלי מבחינתם, כנראה. ריאל מדריד היא אתגר חדש עבורו לא פחות מטורונטו רפטורס או מועדון אחר בארצות הברית, שיכול היה לקבל לידיו לאורך השנים האחרונות. לא בקלות תוציאו את האיש הזה מאזור המחיה הטבעי שלו, שהצטמצם פעם לאיטליה בלבד אבל הפך עם הזמן לאירופה-רבתי. בכלל, אן.ביי.איי הוא כנראה לא הדבר האמיתי מבחינת מסינה ולא כל מה שקורה בליגה הזו נחשב לאורים ותומים, אם ללמוד מדברים שאמר לאורך השנים ובהם גם ההערה העוקצנית, אבל המנומקת, הזו.

"לפני הרבה שנים, בשנות השמונים ותחילת התשעים, האן.בי.איי קידשה את רעיון ההתמחות. התיאוריה היתה שכל השחקנים, מלבד הכוכבים, אמורים להתמחות בתחום אחד: קליעה, ריבאונד, הגנה, מסירה וכל הלאה. התיאוריה הזו מייצגת בעיה, מבחינתי, כי אם יש לך יותר מדי מומחים אתה נעשה צפוי. לעומת זאת, ככל שיש לך שחקנים שלמים, כך רמת המשחק שלך עולה. זו הסיבה שאני אוהב לשחק עם שלושה גארדים על המגרש, כמו שעשיתי בבולוניה ובצסק"א רוב הזמן. עם שלושה גארדים יש לך לפחות שלושה שחקנים על המגרש שיכולים לקלוע, לכדרר, למסור ולשחק הגנה. בכלל, ככל שהשחקן יותר מוכשר, אני חושב שהוא צריך לעבוד חזק על היסודות שלו כדי להפוך לשחקן שלם".

הדברים האלה לא נאמרים מן הפה אל החוץ. מסינה באמת ובתמים סבור שמאמן טוב הוא רק כזה שיכול לשפר את השחקנים שלו ולא להגביל אותם. על פניו מעט מוזר לשמוע את זה, מאחר שהכדורסל של הקבוצות שלו נראה לפעמים תקוע ומגביל כישרונות טבעיים. קחו למשל את ג'יי אר הולדן, רכז-פרא בעברו, שלפני היכרותו את מסינה לקח שלשות בלי הכרה ועשה על המגרש פחות או יותר מה שהוא רוצה. הטרנספורמציה של השחקן הזה לכדי מנהל משחק מאופק למדי ראויה לשיעור בפני עצמו בכל קורס מאמנים ברחבי תבל. התוצאות, אגב, מדברות בעד עצמן: הולדן הגיע אמנם עם צסק"א שלוש פעמים לפיינל פור תחת דושאן איבקוביץ' כאותו רכז תזזיתי ובלתי צפוי, אבל רק בארבע השנים הבאות, אחרי שעבר סדנת מסינה על בשרו, הוא גם הצליח לעלות למשחק הגמר בכל אחת מהשנים וזכה פעמיים בתואר עצמו.

בעיני המאמן, המטרה הראשונה היא לזהות מהם החסרונות של שחקן ולמצוא את הדרכים והרעיונות הנכונים כדי לשפר אותם. הגדרת משימה כזו בפני עצמה מעניקה לו הרבה מוטיבציה גם כיום, כאשר הוא בטופ העולמי ורחוק מאוד מאימון ילדים ונוער כמו בתחילת דרכו. לאורך השנים הוא סיפר לא פעם, שפיתוח יתרונות והעלמת חסרונות הם שני הצדדים של המדליה שבתום העונה מניחים על החזה, שהרי תיקון חיסרון הוא בהכרח הוספת יתרון. מי שהשתתף לאורך השנים בסדנות האימון שלו, או בקליניקות האון-ליין שהוא מנהיג בשיתוף עם הנהלת היורוליג, מכיר ודאי את הדוגמא שעוסקת בשימוש ביד אחת דומיננטית. מסינה נוהג להציג את התיאוריה הידועה, לפיה אם שחקן הוא ימני ונוהג לבצע מצוין את הפעולות שלו ביד ימין, הוא צריך להמשיך ולתרגל את הדברים באותה יד ולחזק דברים שחזקים אצלו ממילא. בעיניו, זוהי טעות. אם שחקן מוגבל למספר פעולות שהוא יודע לעשות היטב ביד אחת, כשמו כן הוא – שחקן מוגבל. החוכמה האמיתית מבחינתו תהיה לעבוד על שיפור וחיזוק השליטה בכדור ביד שמאל כדי להעניק מימד של ורסטיליות – התכונה החשובה ביותר בכדורסל עבור קבוצה או שחקן בודד, שבעזרתה אפשר להפתיע יריבה. מי שלא מפתח את חסרונותיו ולא מעלים אותם, חוסם למעשה את דרכו שלו ותלוי במרווחי הפעולה שיתנו לו שומריו ובקבלת ההחלטות שלהם. שחקן כזה עלול לפגוע בקבוצה כולה. לכן, המטרה היא, על פי מסינה, להפוך לשחקן שלם.

ירידה לפרטים מסוג הזה מציירת את מסינה כמאמן קפדן ויסודי, שיודע בדיוק איך צריך להתבצע כל דבר ואיך הוא רוצה לראות את השחקנים שלו מתקדמים ומתפתחים. באותה מידה הוא יכול להיחשב כאדם מאוד מתוכנן גם בחייו הפרטיים. ומה אתם יודעים: הוא באמת כזה. בכל הנוגע לנושא 'הלילה שלפני משחק', עניין שטובי המאמנים נתנו דעתם לגביו וטובי השחקנים, במיוחד כדורגלנינו ההוללים הדגימו הלכה למעשה את עמדתם, הנה הראש של מסינה. האיש סבור, או ככה לפחות סיפר פעם בהרצאה, שלפני משחק חשוב אין צורך לחשוב ולעסוק אך ורק בו, או להקדיש לו את השעות החופשיות שמעבר לאימון. הוא נשען על מקרה שסיפר לו עוזרו הנאמן, ללה מולין, ששיחק פעם בטרוויזו אצל פטאר סקאנסי הקרואטי.

"סקאנסי תמיד יצא לארוחה במסעדה בערב שלפני משחק. פעם מולין שאל אותו מדוע הוא נוהג לעשות כך והמאמן ענה: 'כי עוד לא הפסדנו. אם מחר נפסיד, לפחות נהניתי מארוחה טובה בערב שלפני. אם ננצח, תהיה לי סיבה לחגוג פעמיים'. בעיניי זוהי גישה חכמה מאוד ודרך מצוינת להירגע. הסיפור הזה שינה את הגישה שלי. אישית, אני לא אוהב לצאת אחרי משחקים ואני תמיד עייף. אם אין איתי אורחים של המועדון או אנשים שהגיעו לבקר אותי, תמיד אחזור הביתה ואשב בזריזות על פיצה עם אשתי ובני לפני שאראה שוב את המשחק ב-DVD מרוב סקרנות. אם ארצה להירגע, אאמץ את גישתו של סקאנסי ואצא בערב שלפני משחק".

בינתיים, הוא לא יכול להיות רגוע באמת עד שלא יגשים שתי מטרות אישיות ומי יודע, אולי יזכה לעשות אחת מהן עם ריאל מדריד. הראשונה היא משהו שפיני גרשון עשה עם מכבי ת"א והיה היחיד בעשרים השנים האחרונות שעמד במשימה: שתי זכיות יורוליג רצופות בזו אחר זו. שלוש פעמים עמדה בפניו ההזדמנות לעשות את זה, אחת עם בולוניה אחרי שזכה ב-98' ונפל בגמר שנה לאחר מכן מול קובנה, ופעמיים עם צסק"א כשזכה ב-2006 ו-2008, אבל בשנים העוקבות הפסיד לפנתינאייקוס של אוברדוביץ'.

מטרה נוספת שלו שטרם סימן עליה איקס היא להשתתף במשחקים האולימפיים כמאמן נבחרת לאומית, ולצעוד בטקס הפתיחה. לא לחינם אחד הסרטים האהובים עליו הוא מרכבות האש, בו ספורטאים בריטיים מתכוננים לאולימפיאדה. אם את המטרה הראשונה שלו מימש מאמן כדורסל ישראלי אחד, הרי שאת השנייה ביצע מאמן אחר משלנו, דייויד בלאט, עם הנבחרת הרוסית. מסתבר שאף אחד לא מושלם, גם לא מסינה.