זוטות ונצורות עליכם,

הייתי אתמול בבית דני בשכונת התקווה במשחק ליגה לאומית נשים לפתיחת העונה בין בני יהודה להפועל פ"ת, קבוצתו של גיל 'והתרגיל' סלע. הצטרפה אלי שחקנית העתיד בת השבע וחצי, נגה סלע חסרת התקדים, שנכון לעכשיו כדורסל לא מאוד מעניין אותה. וכדורסל, נכון עכשיו, אותה לא ממש מעניין.

ובכל זאת, היא הגיעה תמורת הבטחה לקנות איזה משהו טעים בסוף הערב. שוחד נשיאותי חסר בושה מצידי? לא נכחיש זאת, בייבי.

מודה שהעברתי חצי משחק בשיחה עם רענן וייס, פריק כדורסל נשים וקולגה לשעבר במעריב-העיתון, ככה שאין לי כוונה להתחיל ולפרשן לכם פה בשידור חי משחק שראיתי רק בשתיים מתוך ארבע העיניים שלי, כן?

ובכל זאת, דבר אחד אני חייב לומר: אתם ראיתם את זה? ראיתם אותה? וואו. ולא פשוט להוציא ממני את המלה הזו, יו נואו.

אביגיל כהן היא צעירה בת 17, אולי 18, שחקנית נבחרת הנערות. שמעתי עליה, קראתי עליה פה ושם, אפילו הקדשתי לה עמוד ביומן הכדורסל שלי לפני שנתיים או שלוש בפינת 'כוכבת נולדת' על סמך דברים שאמרו עליה, אבל זו פעם ראשונה שיוצא לי לראות אותה.

לא מסתובב מספיק במשחקי נשים, לא רואה מספיק משחקי נשים, ככה שלא יהיה נכון לנסות ולהשוות או להסיק מסקנות, אבל הנה מה שאני רוצה להגיד לגביה:

וואו.

ובעיניי, היא לא היתה מספיק טובה אתמול. ניצוצות כן, אבל לא מספיק טובה. מצד שני היא בת 17, אולי 18, זה היה כנראה המשחק הראשון שלה בגילאי בוגרות. ראיתי שהיא מוגדרת במקומות מסוימים כפאוור פורוורד, אבל ממה שראיתי בדקות שלה על המגרש היא גארדית לכל דבר. יכול להיות ששיחקה בפנים כילדה צעירה. בבוגרות היא אמורה להיות גארדית. משהו כמו 1.80, 1.81.

כרגע יש שחקניות מנוסות ממנה, יעילות ממנה, משופשפות ממנה, מדויקות ממנה. היא קלעה ארבע נקודות בסך הכל, קמה מהספסל, אבל אי אפשר לברוח מזה. מספיק להביט בה דקה וחצי כדי לדעת שמדובר בסוג של שחקנית שכמעט אין כאן (שוב, ככל שאני עוקב). אתלטית, גבוהה, נעה מצוין, כדרור טוב, משחררת מסירה מהר (וצריכה ללמוד לשחרר עוד יותר מהר), תכליתית, מחפשת חדירה לסל והופ, מסירה תוך כדי תנועה. הכל אומר בוסר, אבל הכל אומר גם שברגע שהעסק פה יבשיל היא עשויה להיות שחקנית מדהימה. הערה: הצד ההגנתי, ככל ששמתי לב, נופל בהרבה מהצד ההתקפי. אבל את זה אני אמר על סמך כמה דקות פה ושם, אולי אני טועה.

אני מבין שהבחירה בליגה הלאומית לעונה הנוכחית, ולא בליגת העל, נועדה כדי לאפשר לה לצאת למכללות בעונה הבאה. זו התוכנית. לא מכיר אותה, לא את האופי שלה או את המחויבות למשחק. ועם זאת, נדמה לי, על אף שאינני אביב לביא, שוודאי מכיר אותה טוב יותר מתוקף מומחיותו בתחום, שהיא כבר בשלב שבו ברור לה שהיא רוצה להיות כדורסלנית כשתהיה גדולה.

בקיצור, זה קצת כמו לראות בפעם הראשונה את ניקולה באטום בלה מאן. הכישרון והפוטנציאל זועקים לשמיים רק מלראות אותו על המגרש, ועוד לפני שהוא נוגע בכדור. בינתיים, אביגיל כהן הוא שחקנית ספסל בהפועל פ"ת בליגה הלאומית, אבל אם לא יהיו מפחי נפש בלתי צפויים בדרך מכל בחינה שהיא – מקצועית, מוראלית, מנטאלית, פיזית - אני רואה אותה מגיעה הכי רחוק שאפשר. יאאא אולוהיים, התחושה הזו פשוט צפה בכל חלל האולם.

מה עוד רציתי להגיד בבוקרו של יום רביעי? כן, שכמו בעונה שעברה כבר עכשיו העסק הזה שנקרא מכבי ת"א עולה על העצבים ומגרד את רמת המיאוס ובקושי התחלנו. זה לא הכדורסל עצמו, אין לי בעיה עם הכדורסל עצמו, כמובן. אני מניח שזה העיסוק שלפני ואחרי ובתווך. המעורבות הפעילה שלי, הנגישות לחומרים, האינטרנט שהתפתח מאוד והעובדה שאנחנו כבר לא חיים בעידן של שניים-שלושה עיתונים פעילים, קצת קול ישראל, רבע גל"צ והערוץ הראשון. הפמפום של ערוץ הספורט, שרכש את זכויות השידור, הרקיע לגבהים שקצת קשה להתמודד איתם, אפילו לאוהד כדורסל כמוני. זו הגזמה פראית.

פעם, כילד, חלמתי על דברים כאלה וחיכיתי להם. בעצם, מה אני יודע - אולי הילדים של היום מאושרים מהעניין. בתור אחד שמצוי בפנים, זה מרגיש לי מטורף לחלוטין ואני לא מת על זה. נראה שאי-אפשר להתחמק מדיווחים ויוזמות וגימיקים וכתבות ואמירות על מכבי ת"א כרגע. ולא שערוץ הספורט המציא את הגלגל, זה היה ככה גם קודם לכן ובמקומות אחרים. אני חלק מזה, מודה, במקומות שבהם אני מועסק, אבל אלה הדרישות, אלה הצרכים, זה מה שרוצים המנהלים, וכנראה שזה מה שרוצים רוב אוהדי הכדורסל בארץ.

בחיי, זו אולי הסיבה שהאייטמון הזה, 24 שעות לפני לובליאנה, מוקדש דווקא לקצה השני של הסקאלה - לאביגיל כהן ולליגה לאומית נשים. תחום שאם גיל 'והתרגיל' סלע לא היה מעורב בו היה נותר לבטח מחוץ לכותלי כדורסלע-האתר,
נכון לעכשיו אין לי ספק וספק אין לי, שלא תקראו כאן קידומים למשחקים שלל מכבי ת"א ביורוליג גם אם זה מנוגד לקו ההגיוני או המקובל. מקסימום נרביץ איזה 'שיר אחד ביום' לכבוד העניין, לא יותר. לעומת זאת, אחרי משחקים ארביץ אייטמון מסכם פה ושם, בהתאם למוזה, לבריזה ולקריזה ולזמן שמתיר יום שישי הקצר, אחרי לילה ארוך קודם לכן.

שלומות ונצורות בשלב זה.