בשעה זו, כאשר ביצעתי כבר חלק נכבד ממטלות היום, אפשר להקדיש באיחור, כמו שאני אוהב, מבט נוסף על אירוע מרכזי השבוע. הסל של ניב ברקוביץ', לא חשבתם אחרת.

כולם דיברו על השחקן, על הזריקה המטורפת, על הסל הפנטסטי, על הגנים של משפחת ברקוביץ' והווינריות שעוברת בתורשה. ואני אומר: תנו עוד מבט או שניים במה שקרה שם.

אם אין לכם את הזמן לזה, תוכלו לשכור את שירותיי.

והנה כל, או חלק, ממה שלא דיברו עליו:

ניצן חנוכי הוציא כדור לכיוונו של גור פורת, שניסה לתפוס עמדה מתחת לסל. הכדור חמק-התגלגל רחוק משם לכיוון של ברקוביץ', שתפס איכשהו וקלע.

ועכשיו נשאלות השאלות הבאות: האם זהו התרגיל של עפולה בסיטואציה שהתפתחה? לתת כדור לבחור, חביב ככל שיהיה, שעומד על 0 נקודות ב-29 דקות? הוא, במצב שהתפתח, הגו טו גיי של הקבוצה הזו? אתמהה נואשות וממושכות ולא אבין זאת.

ואתה, מר חנוכי, הבטחה גדולה שכמותך, להכניס כדור מאחורי הסל זה עד כדי כך קשה? מזלך שברקוביץ' תפס אותו. אם היתה הארכה שנייה ועפולה היתה מפסידה, היו חוזרים אליך עם חניתות ובאים איתך חשבון.

הלאה. אין כמו האינסטינקט, אין. מאמננו הלאומי ישב בעמדת הפרשן וברגע שחנוכי שחרר את המסירה הלא מוצלחת הוא פלט "אוי", או שמא היה זה "איי" – הגדרה נפוצה לאכזבה כתוצאה מפספוס, אבל שתי שניות אחר כך פצח בשלוש אבחנות בקולו המונוטוני המנסר את מקלטי הטלוויזיה ומפריע לילדים קטנים לישון בלילה. מאמננו-פרשננו פסק באופן חד משמעי: "ניצח, ניצח, ניצח". זו היתה תגובתו הראשונה והמיידית.

מעניין אותי לדעת למי הוא התכוון ומאיזו זווית הוא חושב. האם מהזווית של ניב ברקוביץ', שקלע את סל הניצחון, או אולי דווקא מזו של אלי רבי, המאמן, מתוקף היותם קולגות. נדמה לי, על אף שאינני אביב לביא, שהקריאה כוונה למאמן דווקא. שהרי מנקודת מבט זו חושב שרף ומנתח את הדברים רוב הזמן. לא נדע לעולם (וכנראה שגם לא נטרח לברר).

זאת ועוד.

לראות מהצד את המבט של רבי מרגע שברקוביץ' משיג שליטה על הכדור ועד שהכדור נוחת פנימה, זה מלבב במיוחד. האיש מניף את ראשו גבוה-גבוה-גבוה יחד עם התנועה הקשתית במיוחד של הכדור ומוריד את הראש בחזרה למקומו הטבעי. בינגו. כמו סרט מצויר, מומלץ לראות. חפשו את זה בארכיוני האתרים המובילים, יו נואו.

אחר כך, בהילוכים החוזרים, רואים פתאום את עמדת גל"צ. תיפח נפשי ורוחי גם יחד, הרי זהו אלברט אלגרבלי!

אלגרבלי, מה זאת אומרת מי? הטכנאי המסור, שעובד שם עוד מהימים בהם ערכתי בעצמי את "צעד וחצי" (וכנראה שגם הרבה לפני, אזרחים עובד צה"ל, כידוע, לא ממהרים לנטוש את התנאים הנוחים). אותו אלגרבלי שהיה חלק מצוות השידור בעיקר מרוממה נדמה לי, על אף שאינני אביב לביא וזו כבר פעם שנייה באייטמון הזה.

מה, הוא אוהד עפולה, אלברטו? ממתי? או שסתם התנהג כאוהד ספורט מבסוט מהחיים? מה הוא מניף ידיים באושר פתאום, הלו, מה הולך פה?

ובהמשך, כאשר מורן ברק אומרת שהנה, חילצנו את ניב ברקוביץ' מתוך הדבוקה לראיון, פוסק מאמננו, שהפך כבר לאיש תקשורת מיומן, חצי במאי כמעט: "יאללה, שיספר על הסל".

לא יודע. בעיניי זה מצא חן. יש עליו כבר מאות שידורים, האיש הזה, אבל הוא עדיין לא יודע להגות שמות כמו שצריך (prego, למשל, לגארד של ג"ג הפקות ועוד רבים וטובים), וחוסר הליטוש שלו אדיר. אני מוצא בזה חן רב, בחיי.

מסקנתי היא, שאין כמו מאמננו הלאומי, אין. אני בהחלט רוצה אותו על מסכינו, מנסר היטב הלוך ושוב, ובלי קשר חושב שהגיע הזמן למאמן חדש לנבחרת ישראל. שום דבר אישי, באמת-באמת.