אתמול, באייטמון שכותרתו 'סלט מאמנינו, מיקס פרשנינו', הבעתי רצון לראות את כבוד מאמננו האדמוני לשעבר, ארז אדלשטיין, תופס את המשבצת אותה פינה מאמננו הלאומי בערוץ הספורט, עם צאתו לעבוד כמאמן בסנט פטרסבורג-הכרך.

בתוך האייטמון, כפי שכבר קראתם (או תקראו כאן עכשיו, הרי אין אופציה אחרת), הוזכר נושא כתיבתו של אדלשטיין בעיתון 'ישראל היום'. הצטערתי שם רבות ונצורות, גם אם בהגזמה קלה אבל בהחלט בכנות, שחבל שלא יוצא לי לקרוא את העיתון, יען כי אינו מגיע אלי. ואני – מעשה שטן – אינו מגיע אליו.

ובכן כי כן, פנו מספר נתינים והביעו את פליאתם באמצעות הלינק המשובח 'דבר אלי יפה', בו קבוע מייל שבעזרתו אפשר להביע כל דבר ועניין בפני נשיאות הסיפרה ודירקטוריון כדורסלע-האתר גם יחד. עשו גם אתם שימוש בו מפעם לפעם, אה?

ובקיצור, אמרו לי, פחות או יותר, ככה: "מה זאת אומרת לא יכול לקרוא? הרי יש לעיתון גם אתר אינטרנט, יש ניוזלטר ויש אפילו אפשרות לקבל את העיתון עצמו בדואר עד לבית בחינם, שהרי חינמון הינו".

משהתקשר גם אחד מנציגי הסיפרה בכבודו ובעצמו ויידע את נשיאו בעניין, הוחלט לעשות מעשה: להתקשר ולהזמין את העיתון, יו נואו. כן, אפילו שנאה כרפאל אינו נמנה עם כותביו!

וזאת למה? כי ניוזלטר, אינטרנט וכאלה זה לא זה, יו נואו. הניוזלטר, סביב להניח, חלקי. וגם אם לא, אין לי כוח לקרוא עיתונים באינטרנט. עיתון הוא עיתון. שישכב פה על השולחן ואני אחליט מתי לקרוא בו, אם בכלל. יהיו ימים שאקרא את רובו, יהיו ימים שלא אקרא בו כלל, יהיו ימים שאקרא בו רק את אדלשטיין. אחחחח.

אינטרנט? הכל טוב ויפה בו, באמת, אבל אין כמעט אתר שמצמיד אותי אליו תודעתית ברמה כזו, שתדמה לעיתון שמונח על השולחן. ברגע שעיתון מונח לפניך, אתה תגיע אליו מתישהו. אבל אפילו אתרים גדולים כמו ואללה או וויינט, נניח, לא מצליחים להביא אותי אליהם מדי יום. אני יודע שהם שם, כמו כולם, אבל זה לא כמו עיתון שזרוק לך על השולחן. עיתון שאפתח אותו לשתיים וחצי דקות בדיוק כשמירי נבו, נניח, תתחיל לדבר על ביפ מהליגה הצרפתית, למשל.

וככה, בעודי טווה חלומות ואחרי 9 ניסיונות – הרבה יותר מדי – להשיג את שירות הלקוחות, התחלתי לחשוב שמשהו בעניין הזה לא הגיוני. באמת מחלקים עיתון בחינם לכל מי שמבקש? הרי אם זה ככה, היו לפחות חצי מיליון איש רוצים לקרוא עיתון בחינם ומזמינים אותו הביתה. נראה שמחלקת השיווק שם עושה עבודה ממש לא טובה, כי הרבה אנשים לא שמעו על האופציה הזו.

בקיצור, איך שאני מפליג בחלומותיי על קריאת טור של אדלשטיין לפני ואחרי משחקי יורוליג, עונה לי סוף-סוף המוקדנית בצד השני. ומה היא אומרת? שכרגע אין אפשרות לחלק עוד עיתונים, כי המכסה מוצתה, או ההדפסה כוסתה, או שההפצה פוצצה, משהו כזה. לא זוכר.

נו בטח, מה? אם אדלשטיין כותב טור ב'ישראל היום' בטח קיבלו שם לפחות מיליון פניות, לא?

סמייל, נו, סמייל. אפילו אתה, מאמננו האדמוני לשעבר.

קיצורו של סיפור: נרשמתי. שאלו אותי עשרים שאלות כדי "לדעת יותר על קוראינו, אפילו שכרגע זה לא רלוונטי". ביניהן אם המשכורת בבית קטנה או גדולה מהממוצע, מה השכלתי, אם אני במקרה נשיא מסוג כלשהו ואם אני מנוי על עיתון אחר (ודאי, שלוש שנים אני קורא אדוק של ידיעות אחרונות, ולא מחמיץ אף ידיעה של נ. כ).

אז 'ישראל היום' אין לי כאמור, לפחות עד להודעה חדשה, ולאתר האינטרנט שלהם לא אזכור להיכנס בלאו הכי.

ולכן, שוב, מעל במה באמת מכובדת זו, אני דורש ומבקש: אדלשטיין במקום שרף. בטלוויזיה. וכבר מיום ראשון, אם אפשר. למען עתיד טוב יותר.

שלומות ונצורות בשלב זה.