סיפור מעניין יש לשמוליק ברנר, לא? החזיק עם האף מעל המים בעונות האחרונות בעירוני רמת גן, ובקיץ האחרון לא נסגר שום דבר ולא נחתם חוזה המשך. ברנר ישב בחוץ ואולי היה אמור לשלם את מחיר התחתית של הקבוצה שהוביל, עד שבא פתאום גוני יזרעאלי, חביבו של רן בורוכוב-סוקולוב, והחליט שהוא חותך הביתה ולא מתאים לו לשחק נתניה, או משהו כזה. ברנר השתחל במקומו. נו, קורה.

כך או אחרת, אחרת או כך, ומשם לפה ומפה לשם, ברנר משחק 32.5 דקות למשחק, נתון מסעיר ממש, שנותן לו את המקום השני בליגה בין הישראלים בדקות משחק אחרי יובל נעימי (37.8, מישהו שם הגזים באופן פראי במיוחד). ברנר מנצל את העובדה שקווין בראסוול, הגארד הזר שלצידו, הוא ממש לא משהו לפי שעה וגם לפי דקה, בעוד נעימי מנצל את העובדה שאוחיון נפצע, פצוע, נפצע שוב ובאופן עקרוני – גם הוא ממש לא משהו לפי שעה, לפי דקה ולפי בכלל נכון להיום.

אז מעכשיו, עם צירופו של פו ג'יטר לירושלים, נעימי הולך לצנוח לאט לאט בדקות המשחק ולהתייצב על ממוצע הגיוני יותר. וברנר? בינתיים נראה שהוא יישאר בסביבות ה-30. האיש הוא גם מלך האסיסטים בליגה עם 6.4 למשחק ובמקביל יש לו רק איבוד אחד למשחק, בואו לא נכחיש או נסתיר זאת. סנסציוני, באמת.

רק מה, את האמת יש לומר: יצא לי לראות אתמול את סגנון זריקת העונשין המוזר-משהו של ברנר, ואחר כך גם זריקה שלו לשלוש, עניינים שלא כל כך יצא לי לשים לב אליהם בתקופתו ברמת גן. ועל זה יש לי לומר רק מלה אחת:

אההה? (עם פה פעור, אף מקומט, גבות גם ועיניים מכווצות).

עכשיו הכל ברור: האם יש עוד רכז בליגת על כלשהי, שהממוצע שלו אומר זריקת עונשין אחת ב-32 דקות וחצי? מה, הבן אדם מסובך עם עצמו? מתבייש להגיע לקו? מתבייש שכולם יראו איך הוא זורק? מפתח פאניקת קו? פאניקת החטאה? לא ברור לי הנושא. והנושא - לי הוא לא ברור.

עוד נתונים שקשה לי לחיות איתם (ומילא אני, מה עם השחקנים עצמם, המאמנים שלהם והאוהדים שלהם?):

יוגב אוחיון עם 5 מ-15 מהעונשין. זו טרגדיה ספורטיבית, רבותי וגבירותיי (אני יודע שגם אתן כאן לפעמים).

כריס ווטסון הדהים את המערכת עם 6 מ-6 מהעונשין נגד בני השרון ואחר כך חזר עם 1 מ-5 נגד נתניה. ואני שואל אתכם: איך יכול אחד כמו שוטה הנבואה, למשל, שמנסה באמת כמיטב יכולתו להעריך ולנחש תוצאות משחקים, לעבוד עם אנשים מסוגו של כריס ווטסון? זה רציני? עוד מעט בן 90 הווטסון הזה ועוד לא הצליח לסגל לעצמו יציבות בזריקות עונשין.

אלישי כדיר, כמו שאמר עודד קטש אחרי הניצחון על ראשון לציון, הוא אחד הישראלים הטובים בליגה כיום ואני מצטרף לאמירה הזו. אוהב את סגנון המשחק שלו, ומקווה שההתבגרות תעשה לו רק טוב וטוב ועוד יותר טוב. היו לו 0 מ-5 ו-0 מ-2 מהקו נגד ירושלים וחיפה, ופתאום הוא מגיע עם 8 מ-10 נגד ראשון לציון. הגיע הזמן חבוב, לעמוד על 70 אחוז עונתי, ושאנשים ידעו למה לצפות ממך.

או רוד גריזארד, שרק במשחק הרביעי של העונה קלע את השלשה הראשונה שלו ועומד על 1 מ-15 משלוש
(לפני המשחק נגד חולון). בירנבוים, שכבר אימן אותו בבני השרון וזו גם הסיבה שבחר בו לראשון לציון, יודע שגריזארד ייתן לו לפחות שלשה אחת טובה מכל שלוש. לקבל 6.7% מגריזארד לא היה בתוכניות שלו או של מישהו אחר בראשון לציון.

לך תבנה מדינה עם אנשים כאלה.