אולם ספורט בזאדאר שמכיל עשרת אלפים מקומות וככר בזאגרב הקרויים על שמו – זה כן, ומקום בחלקת הקבר
של כדורסלע-האתר – זה לא?

לא נוכל לחיות עם זה בשלום, ודאי לא כאשר מדובר בקרשימיר צ'וסיץ', סנטר שפיאר את נבחרת אירופה, את הכדורסל היוגוסלבי ובעצם כל מקום אליו הגיע במשך שנים. סנטר ענק רוח שזכה ב-14 מדליות זהב, ארד וכסף באליפויות עולם, אולימפיאדות ואליפויות אירופה עם הנבחרת היוגוסלבית.

צירופו לחיל התותחנים עוכב במידת מה, בין השאר, משום הקריטריון המגביל כניסת שחקנים לכאלה שחזתה בהם העין הנשיאותית בפעולה בעודם בחיים. במשך זמן רב התקשיתי להיזכר בצ'וסיץ' פיזית על המגרש, עד שבשבוע שעבר, בצעד יזום, החלטתי לעצום עיניים, לצלול אל הילדות, הנערות והבחרות, ולחפש זיק של תקווה.

ואז זה הגיע. דמותו של צ'וסיץ', סנטר של 2.10, גם אם מעומעמת למדי, עלתה מול עיניי מתוך אליפות אירופה 1979 בטורינו. יוגוסלביה זכתה אז במדליית הארד, מקום אחד אחרי ישראל, כן? ואני – ילד הייתי. רק בימים. שיבה טרם זרקה בי, גבי התחתון טרם דאב ולו במעט. והנה הוא צ'וסיץ', גמלוני משהו, אבל יעיל להפליא. ולו לכמה שניות. האיש היה באמת. עובדה, ראיתי אותו. אישור עקרוני להכנסתו לחיל התותחנים ניתן אם כן בשבוע שעבר וכעת יפאר אף הוא את נבחרת התותחים והתותחנים כאחד המצטופפת תחת צל קורתנו.

יש לומר ואף לומר יש, כי צ'וסיץ' מת ב-1995 ממחלת סרטן כשהוא בן 47 בלבד, כשהוא משמש כדיפלומט בשגרירות הקרואטית בוושינגטון. הקשר שלו עם ארצות הברית החל הרבה קודם לכן. ב-1971, והאיש בן 23 עם שש שנות כדורסל בזאדאר מאחוריו, הוא יצא לשחק באוניברסיטת בריגהאם יאנג ביוטה והיה, יש להניח ואף להניח יש, אחד האירופיים הבכירים הראשונים שעושה זאת.

אחרי שסיים תקופה בת שנתיים בארצות הברית קיבל מספר הצעות לעבור לכדורסל המקצועני האמריקאי, שקל בחיוב והשיב בשלילה ופשוט חזר הביתה ליוגוסלביה. הוא שיחק בזאדאר, לובליאנה, סינודינה בולוניה וציבונה זאגרב. אליל היה בכל מובן ובכל קנה מידה.

הקריירה הבוגרת שלו נמשכה מגיל 17 ועד 35 והיא אחת המפוארות ביותר שנראתה בכדורסל האירופי. על 14 המדליות כבר קראתם, אבל לא קראתם את ההרכב המדויק: 6 מזהב, 7 מכסף ורק אחת מארד. יאאא אולוהיים! ברמות הכי גבוהות, מול הנבחרות הכי טובות. העיקר שהפסיד לנבחרת ישראל ב-1979. כמו יהודים טובים, נזכור לו בעיקר את זה.

אחרי שפרש הפך למאמן והרביץ עוד שלוש מדליות באירועים גדולים: כסף באולימפיאדת סיאול ב-1988, ועוד פעמיים ארד באליפות העולם ב-1986 (היי, היינו גם שם) ואחת נוספת בשנה שלאחר מכן באליפות אירופה באתונה, מקום בו האלים החליטו להעניק את הזהב לנבחרת היוונית ואי אפשר היה לעשות נגד זה שום דבר.

ב-1996, הרבה שנים אחרי שפרש ורק אחרי מותו, נבחר להיכל התהילה. תודה רבה באמת שנזכרתם. בחו"כ אמיתי מצד האנשים הקובעים. ב-2006, ואנחנו כבר 11 שנים אחרי מותו, נזכרו פתאום בבריגהאם יאנג לתלות את הגופייה שלו – השני בתולדות האוניברסיטה אחרי דני איינג'. לזמן יש משמעותיו אחרות לגמרי כנראה אצל האמריקאים. לך תבין.

צ'וסיץ' הפך עם השנים לאיש אדוק ומאמין, פעיל מאוד בקטע המורמוני והבפטיסטי, אבל לא בענייני כנסיות ופלגים למיניהם באנו לדון כאן. יסלח לנו העם שמתעניין בכל זאת, כן?

נתנצל שוב בפני צ'וסיץ', דמותו, רוחו, האיש והשחקן הגדול שהיה, על שלאמריקאים דמינו ולקח לנו המון זמן עד שצירפנו אותו לקו הקדמי של חיל התותחנים. בושה היא עבורנו, גם כלימה, ובטח שבחרפה מדובר. נקווה כי המשפט המפורסם "עדיף מאוחר מאשר לעולם לא" יעשה את פעולתו ויעלים אנרגיות שליליות גם במקרה הזה.

כך או אחרת, אחרת או כך, לכבוד אדיר הוא לנו להנציח את דמותו של הסנטר חסר התקדים, ונרצה אף בהזדמנות לשתות קפה עם איזו עוגייה קרואטית טובה או שתיים בכיכר זאגרב.