אז אוקיי, כולם מדברים עכשיו על עומרי כספי וליאור אליהו, אבל תרשו לי להזכיר לכם את קיומו של יותם הלפרין דווקא כשאצלו קצת מעונן. שחקן של קרוב למאה הופעות ואלף נקודות בנבחרת ישראל, סגן אלוף אירופה לנבחרות צעירות, מלך הסלים באליפות העולם עד גיל 22, בחירת דראפט באן.ביי.איי, שחקן באולימפיאקוס הנחשבת לאחת מארבע-חמש הטובות באירופה ואיש שעשה כמה דברים יפים במכבי תל אביב גם אם נדמה לכם שלא — והנה אני מוצא את עצמי עומד להסביר לכם למה הוא לא הנקניק שאתם חושבים שהוא. זאת הרגשה מאוד לא סימפטית אפילו עבורי ככותב, כך שאפשר רק לתאר מה עובר לו בראש ובבטן כשהוא שומע את הדיבור המזלזל והאופנתי סביבו בארץ. העליהום הזה כל כך לא תרבותי ולא מכובד, כל כך מלא בוז וארס, שקשה לי לעמוד מהצד. ולא, צאו מזה: הוא לא הפריש לי מעשר מהחוזה הענק שלו תמורת הכתבה הזאת.

את הטיעונים נגדו, שהלכו וגברו בשלוש השנים האחרונות, אפשר לקרוא ולהרגיש ולהריח — והאמת, לסתום את האף מרוב סירחון. ספק אם מישהו מכם לא יודע במה מדובר, ואולי אפילו לכם יש בזה חלק פעיל: אומרים שהוא משתמט כרוני שבורח מלקיחת אחריות, שאי אפשר לסמוך עליו ברגעים הקובעים, שהוא שפן, פחדן, בכיין, עושה במכנסיים, נחנק, בא והולך ובעיקר הולך ולא בא. אומרים שרק הכסף חשוב לו, שהוא לא מכביסט אמיתי, שהוא ברח ממכבי תל אביב במקום לכבד את החוזה שהיה לו לעונה נוספת כי המועדון לא מעניין אותו. ובכלל, עושה רושם שהגישה המקובלת כלפיו היא שיואיל נא כבודו ללכת קיבינימט ולא לחזור.

לא זכור לי כתב אישום מקומי כזה כלפי כדורסלן. הדברים הכי דומים שאני מסוגל לשלוף מגיעים באופן די טבעי ממקום הרבה יותר יצרי ומשולהב: הכדורגל, אלא מה. המקרה של גדי מכנס, למשל, במשחק קריטי נגד אוסטרליה באיצטדיון רמת גן במוקדמות מונדיאל 1986. הוא מסר כדור רוחב נוראי שנחטף על ידי האוסטרלים והפך לשער מיותר לגמרי של ג'ון קוסמינה, ישראל הודחה — והשער הזה גמר למכנס את הקריירה הבינלאומית. לא עזרו ההסברים, התירוצים או העובדה שגם הוא נולד לאמא של עודד הגדול. והיה גם המקרה של השוער רפי כהן במוקדמות מונדיאל 2002 נגד ספרד. ישראל הובילה 0:1, והאיש חטף שער מבעיטת עונשין מ־30 מטר. אחר כך הגיע עוד אחד, מסוג הגולים ששוער אמור לקחת, והספרדים ניצחו 1:2. שלמה שרף, מאמן הנבחרת, גמל לו בהודעת פיטורים בשידור חי.

להבדיל מהמקרים האלה, על הלפרין לא כועסים בגלל טעויות קריטיות שעשה: כועסים עליו בגלל דברים שהוא לא עושה. אבל זה לא כי הוא לא רוצה, אלא כי יש דברים שהוא באמת לא יכול.

אז הוא לא מנהיג. אז מה

כל הבלגן מתחיל ברמת הציפיות. הילד הזה, שעכשיו כבר יש לו זקן, סומן בגיל נערים כשילוב של מיקי־בארי־מרזל־קטש־שפר־מי שתרצו. הציפיות היו עצומות; משחקן כל כך מוכשר מצפים שינהיג, שיראה את הדרך, שייקח עליו את האחריות והכדור ברגעי לחץ. שיעשה סלי ניצחון, שירים את הקבוצות שלו. הלפרין עושה את זה מעט מאוד.

זה מרתיח, אני יודע. אנשים יושבים מול הטלוויזיה או במגרש וצועקים "כוס אוחתו, אתה הכי מוכשר פה, קח כבר את הכדור ותעשה משהו". בהיעלמויות שלו — שאין שום טעם להכחיש אותן — הלפרין מצליח להוציא אפילו ממני קללות שכבר שכחתי. כי ככה זה: אתה לא מצפה מהשחקן השמיני להוביל. העיניים הולכות באופן טבעי אל השחקן הכי טוב, והוא גם זה שאמור להנהיג. אם השחקן הכי מוכשר לא יהיה הלידר, אז מי כן? זאת הסברה וההערכה ברמת העיקרון. אצל הלפרין זה לא קורה, כי מנהיג הוא לא. פשוט לא.

בהקשר הזה של מנהיגות נטו אני חושב שהלפרין הוא סמן ימני בנבחרת ישראל הנוכחית, חבורה שהיא תמונת מראה של הנבחרת מ־1979 שזכתה במדליית הכסף באליפות אירופה בטורינו. מעבר לעובדה שזאת היתה נבחרת סופר־פייטרית וסופר־אינטליגנטית, רוב השחקנים בה היו מנהיגים באופיים: ברקוביץ', ליבוביץ', קפלן, סילבר, מרזל ומוסקוביץ', אם להזכיר רק כמה שמות. בנבחרת של השנים האחרונות אין הרבה כישרון ואין גם לידרים. לכן די טבעי שכגודל הציפיות גם גודל האכזבה, וכגודל האכזבה כך גודל האנטגוניזם.

את הדוגמה הכי חמה להיעדר מנהיגות אצל הלפרין היה אפשר לראות במשחק נגד מקדוניה באליפות אירופה האחרונה בפולין. גל מקל, בחור שעשה הופעות ראשונות בנבחרת, מצא את עצמו לוקח את הזריקות הקובעות במשחק צמוד ולחוץ — ולמרבה הבאסה מחטיא. שור לא געה, עוף לא צייץ והלפרין לא שאג. אם מיקי ברקוביץ', ההוא מ־79', היה משחק לצד מקל במקום הלפרין, הוא היה מזיז אותו, תולש לו את הידיים, לוקח את הכדור ומנצח את המשחק. או לפחות מנסה.

הלפרין לא מנסה ולא משתדל, וזה משהו שעובר לא טוב החוצה — אם זאת הדרך המונוטונית שבה הוא מתראיין, או האחריות שהוא מבטא כלפי חוץ. לא שמענו אותו מתייצב מול מצלמה ואומר שהוא לוקח על עצמו חלק מהאחריות לכישלון בפולין, שהוא חושב שהיה יכול לשחק טוב יותר, שהוא זה שהיה צריך להוביל את ההתקפות האחרונות במקום גל מקל. ואני לא מדבר על הקול הצפצפני שאוהדים אוהבים להתעלק עליו ולייחס לו רכרוכיות, או על בכי התסכול תוך כדי משחק בגמר נגד הפועל חולון ב־2008, כשיצא בחמש עבירות מהירות כאילו רצה להתאדות משם; זה כבר ממש לבעוט לו בביצים, ולזה אני לא מעוניין להגיע. כי זה יותם הלפרין שאתם מכירים ומדביקים לו את הסטיגמה, ואני רוצה להראות לכם את ההלפרין האחר.

בעיני, הלפרין הוא שחקן שצריך דחיפה מתמדת. אחד שצריך לדעת בכל יום מחדש שהמאמן תומך בו ומגבה אותו, קצת כמו הצורך של המלכה לשבת מדי יום מול המראה ולוודא שהיא עדיין הכי יפה בעולם של שלגייה. לפני משחק חשוב כדאי למאמן של הלפרין להדגיש בפניו עד כמה היכולת שלו קריטית להצלחה, ועד כמה הנבחרת או הקבוצה זקוקות לו. יש אנשים שצריכים חיזוקים תכופים לביטחון העצמי שלהם, מה לעשות. זה לא בושה. והלפרין הוא כזה.

תשמעו סיפור: בשנת 2003, במוקדמות אליפות אירופה לנבחרות עתודה, ישראל הגיעה למשחק דו־אור־דיי נגד צרפת של טוני פארקר. ערב לפני כן, אחרי תבוסה לספרד ולרודי פרננדז, לקח המאמן אריק שיבק את הלפרין ורביב לימונד שהיו כוכבי הנבחרת לשיחה בלובי של המלון, והתפוצץ להם על הראש. הוא הפיל עליהם את התיק להפסד, אמר שפרננדז עשה להם בית ספר ושהם צריכים להתבייש. הוא הזכיר שנבחרת ישראל תמיד מגיעה לאליפות אירופה, ושאם הנבחרת שלהם לא תגיע לשם הפעם זה יהיה באחריותם, והכישלון יהיה כתם ענק שילווה את הקריירה שלהם. למחרת קלע הלפרין 36 נקודות (6 מ־6 לשלוש) ולימונד הוסיף 29, כדי לנצח את צרפת. בפיגור חמש הפרש בהארכה עשה הלפרין מהלך של שלוש נקודות, סל ועבירה — ממש כמו לימונד — וישראל ניצחה בנקודה.

אז הוא לא יציב. אז מה

זאת לא היתה הבלחה חד־פעמית, ההתפוצצות ההיא על צרפת. באותה שנה, ממש לפני חצי גמר אליפות אירופה נגד יוון, הקרסול של הלפרין התנפח לממדים מפחידים. בנבחרת כבר התכוננו לשחק בלעדיו, אבל הוא נעמד על הרגליים, שיחק בסופו של דבר וקלע 32 נקודות. מי שהיה שם וראה את הרגל לא האמין שהוא יוכל לתת הצגה כזאת, שלא לדבר על לשחק בכלל. זאת אומרת, לא צריך ללמד אותו על לקיחת אחריות, וגם אין טעם לדבר על רכרוכיות או חוסר מסירות או חוסר מקצוענות; יש קטעים במשחק שהוא פשוט איננו.

הבעיה היא שבמקום לחזק את הקטעים שבהם הוא נוכח, מאמנים כנראה למדו לחיות עם הנפקדות שלו כנתון. הקונספט המקובל, בעיקר אצל המאמנים הישראלים שעבדו איתו, הוא ללכת עם הלפרין אם הולך לו — ואם לא אז לא. וגם זה חלק מהבעיה הכוללת: בעיני, אם מאמינים בו ורוצים אותו משפיע ואקטיבי, צריך ללכת איתו לאורך כל הדרך.

צביקה שרף אמר לפני האליפות האחרונה שהלוואי שהיו לו עוד ארבעה הלפרינים. אפשר להבין מאיפה זה בא — גארד גבוה עם קליעה, כדרור, מסירה, ניהול משחק, ניסיון בינלאומי. כמה כאלה יש לנו — אבל אותו שרף לא הלך איתו במשחק מספר 2 בסדרת ההצלבה של מכבי נגד ברצלונה ב־2008. כשג'אנלוקה באסילה תפר שלשות בערב מטורף, המאמן החליט לקבור את הלפרין על הספסל. היי, מה נהיה? זה עדיין הגארד הטוב ביותר שיש לך והשחקן הכי חשוב בקבוצה אחרי טרנס מוריס, וזה לא שהשומרים האחרים הצליחו מולו יותר. גם בגמר גביע אירופה נגד צסק"א מוסקבה נתן לו שרף רק 11 דקות, וזה אותו הלפרין שקיבל בעונה ההיא 28 דקות בממוצע למשחק. המאמן פשוט החליט שהוא לא הולך איתו. ומה שאתם — שחמים עליו בלאו הכי — תזכרו מכל הסיפור זה את הלפרין משחק מעט בגמר אירופי וכמעט לא משפיע.

יש עוד דוגמאות מהסוג הזה, וגם מהסוג ההפוך, כמובן — כולל ה־17 נקודות ותשעת האסיסטים במשחק השלישי והקובע נגד אותה ברצלונה באותה עונה, סיפור שהביא את מכבי תל אביב לפיינל פור. או 26 נקודות נגד מקדוניה בגמר טורניר ההזדמנות האחרונה לפני שנתיים, ששם את ישראל באליפות אירופה. הנקודה, על כל פנים, היא שגישת ההכל־או־כלום לא תורמת לתחושת היציבות של השחקן הזה, שיציבות היא לא הצד החזק שלו מלכתחילה.

היא לא הצד החזק שלו גם מפני שהעונה החליט פנאיוטיס ינאקיס לשחק איתו יו-יו. בגלל מכסת זרים מנופחת הוחלט שהלפרין לא ישחק בליגה היוונית אלא רק ביורוליג. ממעמד של שחקן מבטיח הוא הפך לסוג של מעמסה והעסק הזה השפיע עליו גם במגרש, כי כשאתה משחק רק פעם בשבוע וכל החברים שלך פעמיים, בסוג הם ישאירו לך אבק. הנתונים שלו צנחו ל-12 דקות ו-3.8 נקודות בלבד בארבעה המשחקים הראשונים ביורוליג העונה, בערך מחצית ממה שהיה לו בעונה הקודמת.

לפעמים צריך קצת מזל. בחודש שעבר נפצע פטריק בברלי, זר צעיר שהביאה אולימפיאקוס ברגע האחרון, וינאקיס החליט להחזיר את הלפרין לרוטציה. המשחק הראשון שלו היה נגד פאוק. 5,000 צופים חיכו לאולימפיאקוס בסלוניקי והפכו עולמות. פאוק רצה טוב, הובילה כבר ב-14 הפרש ומכל השחקנים שאולימפיאקוס יכולה היתה להציע, מי שניצח את המשחק הצמוד בסופו של דבר היה הלפרין עם 10 נקודות ב-15 הדקות האחרונות.

מעבר לכל זה יש עניין עם התפקיד שלו: הלפרין של היום הוא שוטינג גארד ותו לא. אני מצדי חושב שהוא היה יכול להיות רכז נהדר — יחס האסיסטים/ איבודים שלו תמיד הרשים לטובה — אבל מה לעשות שבנבחרת ישראל פשוט אין קלע אחר מלבדו. לימונד הוא סקורר, אפיק נסים דווקא קלע חוץ טוב אבל לא משחק בנבחרת כבר שנים. מכורח הנסיבות יצא שהלפרין הפך עם הזמן מקומבו גארד לשוטינג גארד נטו. בעברית זה אומר שמישהו אחר מחזיק בכדור ומקבל את ההחלטות, בזמן שהלפרין רץ ומסתחרר סביב עצמו לחפש לעצמו עמדת קליעה. גם ינאקיס משחק איתו ככה באולימפיאקוס.

רכז קורא לפיק'נ'רול, מחליט מה עושים. תיזכרו לרגע בעדי גורדון בגמר הגביע של 96' מודיע בפסק הזמן לפיני גרשון, אז מאמן ירושלים, מה הולך לקרות — וגרשון נעתר לו ואחר כך מודיע בטלוויזיה לאמא שלו שהוא מביא לה גביע. אוקיי, אז הלפרין לא היה עושה את זה. אבל בתור התחלה בואו נבין שכרכז יותר נוח וקל לחפש הכרעות ולקבל החלטות, והתפקיד הזה לא שלו. ועכשיו, כשמאמנים רואים שחקן צעיר נועז וחצוף כמו מקל שמוכן לעשות דברים בדיוק איפה שהלפרין מהסס, הם נדלקים והולכים איתו. מה שכן, אני יכול להבין שאם אתה שחקן שנוטה להיעלם לפרקים, למאמן עלולה להיות בעיה איתך כרכז. מילא כשוטינג גארד, אבל בעמדה הזאת מאמן פשוט לא יכול להרשות לעצמו שחקן שמהבהב חליפות.

אז הוא שכיר חרב. אז מה

בואו נגיד את האמת: בין השאר, הקהל לא אוהב את הלפרין גם כי הוא הלך לעשות מיליונים במקום אחר. האיש אוהב את מכבי תל אביב, ואני אומר לכם את זה באחריות ולא מפיו, אבל היה מדובר כאן בהצעה כלכלית של פעם בחיים. חוסר הפרגון לצעד הזה וקריאות הבוז שנשאגו כלפיו כשהגיע לשחק כאן עם אולימפיאקוס לא מפתיעים, כי ישראלים לא מפרגנים באופן עקרוני.

אבל תנו לי להזכיר לכם: הוא לא הלך לשחק בקבוצת מרכז טבלה מפוצצת בכסף בליגה הרוסית כמו יניב גרין או שרון ששון, אלא באחד המועדונים היחידים שבהם הלחץ והטירוף גדולים יותר מאלה שקיימים במכבי תל אביב. הוא לקח סיכון ולא הלך על בטוח בהיבט המקצועי, כיוון שסגנון המשחק שלו לא יושב בול על תבנית הכדורסלן שינאקיס מצייר לעצמו בראש כמאמן. הוא גם היחיד ששיחק עם ביצים, החלק הזה שאתם טוענים שאין לו, בפעם הראשונה שאולימפיאקוס הגיעה לאולם הביתי של פנתינייקוס. כולם רעדו שם וגמרו עם הלשון בחוץ, והלפרין סיים עם 20 נקודות ב־25 דקות. הוא גם זה שהעביר עונה ראשונה סבירה לגמרי במועדון שאחרי עשר שנים בלי פיינל פור אירופי השיג יחד איתו את המטרה, ואחרי שנים בלי יתרון ביתיות בפלייאוף היווני מול פאו הצליח להשיג גם את זה. איתו. נכון, כאן הוא נעצר. כי את זלימיר אוברדוביץ' אף אחד לא עובר שם כבר עשר שנים בערך. נו, אז גם הלפרין לא. זה לא סוף העולם.

שנייה, עוד לא סיימתי: בואו נדבר גם על זה שמשווים את הלפרין לטל בורשטיין, שאסף תארים בלי סוף, או למאיר טפירו. האיש עדיין לא בן 26, מיינד יו. יש לו עוד שבע־שמונה שנים לשחק, ולדעתי הוא צפוי להשתפר. צריך גם לבדוק פעם אחת ולתמיד את אגדת טפירו, למשל, ולוודא מה היו אחוזי הקליעה שלו או כמה סלי ניצחון היו לו — או לבורשטיין — בגילו של הלפרין. אני מניח שתופתעו מהממצאים.

ולמרות הכל, נכון להיום נדמה שכל אחד יודע לדקלם את המנטרות הנכונות והפופולריות לגבי הלפרין, וכל המרבה בהכפשות הרי זה משובח, כאילו מדובר בדקלום קוד כניסה למועדון חברים סגור. אז כן, זה נכון שאם הלפרין פותח משחק עם אייר בול, המאמן הנתון כבר מבין שהערב אין טעם להשתמש בו — והאוהד הנתון כבר מכין את הג'ורה. אלא שבמקום לזרוק אותו לספסל, הייתי מציע למאמנים שלו לחבק אותו ולאוהדים ללטף אותו. נשמע לכם קצת סיסי? לא תדעו עד שתנסו.