שלומות ונצורות ויום נאה.

הגיחוך ממשיך לעלות משיטת בחירת ה-MVP של היורוליג, ומוכיח שאין דרך אחת טובה ומוחלטת לבחור שחקן מצטיין.

אלכס מאריץ' לקח 20 נקודות והוריד 11 ריבאונדים בהפסד של פרטיזן בלגרד לאורליאן בשבוע שעבר. נכון שמאריץ' הפך לאחד הסיפורים המעניינים של היורוליג, שחקן בעונה ראשונה במפעל שמגיע משומקום ולוקח פעם שלישית את "השחקן המצטיין" של המחזור בתוך חודש או משהו כזה, אבל עדיין מדובר בקבוצה שהפסידה, ועוד למי? לזו שהמאזן שלה היה 0 מ-7 לפני המשחק והיא האחרונה מבין כל קבוצות היורוליג שהשיגה ניצחון. פשוט מגוחך.

לא בדקתי את כל הבוקסות הסטטיסטיות של המשחקים במחזור ה-8 לעומק, אבל אפילו סשה קאון מצסק"א, נניח, עם שיא העונה שלו (21) במשחק צמוד בצמרת בית ג' יכול להיות דוגמה ראויה יותר ממאריץ', שעשה את המספרים שלו, אבל בחידוני הטריוויה של השנים הבאות הוא חלק ממי שעל ראשו השיגה אורליאן את הניצחון הראשון שלה אי-פעם ביורוליג.

לפני שבועיים זה היה דאיניוס שאלנגה, שהפסיד עם ז'לגיריס במשחק חוץ לוילרבאן ב-10 הפרש. סיפור די דומה. בקיצור, לא רוצים לשנות את השיטה? שלא ישנו רק שיידעו שזה סוג של בחו"כ. פחות או יותר כמו הבחירה הקבועה באמצעות צופי הטלוויזיה בשחקן המצטיין במשחקי ממכבי ת"א. שם זה תמיד נגמר בשחקן של מכבי, גם אם היא מפסידה באופן בולט כמו נגד קאחה לבוראל בנוקיה-ההיכל. והופה, זה חרוז.

עניין אחר. בעקבות ה-1 מ-7 לשלוש של דייויד בלות'נטל נגד צסק"א מוסקבה וה-0 מ-3 בשבוע הקודם נגד ויטוריה, אצתי-רצתי כמאמר גדעון רייכר לבדוק מה חדש בטבלת אחוזי הקליעה לשלוש ביורוליג.

ומי מוביל את הרשימה? החבר יותם הלפרין, עם 64.3%. נאה.

ובלות'נטל, מה איתו? על פניו, כשרואים אותו מרביץ את הצ'אקות האלה מתשעה מטר, התחושה היא שהוא נמנה בוודאות עם חמישה הראשונים ביורוליג, ואם לא חמישה ראשונים אז בעשירייה המובילה. בפועל, הוא במקום ה-60.

60!

60!

שישים!

60!

זה מה ששווה כרגע ה-37.04% שלו משלוש. צ'אק איידסון מדורג 22 (44.8%) ומאצ'יי לאמפה במקום ה-49 (עם 38.8%).

או כמו שכתב בשבוע שעבר רן בורוכוב-הלפרינוב באייטמונו, ואני מצטט את דברי הפרחח: "אז לכל מי שמתלונן השנה על מיעוט הדקות של הישראלים במכבי ת"א באירופה - שיעשה פישפוש עז בזיכרונו. אם הוא שרק בוז או סתם זרק רפש מילולי על הלפרין בקדנציה (השנייה) שלו בצהוב - שלא ילין, ידו במעל באופן אישי. הקהל הבריח אותו, אז שיסתפק עכשיו בבלות'נטל. הלפרין סחב את הקו האחורי של הקבוצה ליד ביינום, קאמינגס ושאר הפרחים שעברו כאן בשנים האחרונות, מי זוכר את כולם בכלל. וזה הכל!!!".

כה כתב הבורוכוב.

אגב, אם מדברים על בלות'נטל, כדאי להתייחס גם למהלך ההתקפי האחרון שלו במוסקבה, כשבמקום לזרוק לשלוש לקח כדור וניסה לחפור את דרכו לסל. הוא לא זרק גם כי נסגר על ידי זוראן פלאניניץ', וגם כי אולי איבד ביטחון יען כי עמד על 1 מ-7 לשלוש בשלב הזה. אני לא מת על פלאניניץ' בדרך כלל, אבל במהלך הזה אפשר היה להבין עד כמה גדול הלוקסוס שיש לקבוצה שהרכז שלה בגובה 2.00 מ'. לא רק שהוא הצליח לשים מסך בפני זורק שלשות נודע כמו בלות'נטל, ולא רק שעמד יפה בשמירה אחד על אחד מול פורוורד כשהוא עצמו גארד, הוא גם היה זה שהשתלט על ריבאונד ההגנה מיד אחרי ההחטאה. וזה נאה.

לא סתם אנחנו מאמנים כאן כבר עכשיו את איתי סלע להיות פוינט גארד, כן? 2.03 מ' הוא יהיה בטוח. אם לא יותר. ואז, מהגובה הזה, מי הם כל הפלאניניצ'ים והפאפאלוקאסים לעומת איתי סלע הפלאי? עוד חזון למועד. ואם נחיה גם נראה.

ואם כבר חזון, האמת היא שאני לא זוכר אפילו באיזה צד אני בעניין גל מקל ומכבי ת"א מרוב כתבות ואמירות, אבל בלי קשר לכל מה שכתבתי בעבר בעניין הזה, כאן או בכל מקום אחר, כשמביטים על זה במבט צלול ובהיר ברור שיש כאן פספוס בלי ספק.

ויזנייבסקי ופרקינס כבר הביאו ניצחונות למכבי ת"א ועוד ישיגו כאלה, אבל באמת שאין סיבה בעולם שמכבי ת"א תשחק עם שני רכזים אמריקאים, אם יש לה בחור מקומי שכבר עכשיו הוא הרכז הראשון של נבחרת ישראל, ומרביץ מסירה מאחורי הגב לדיון דאוול נגד כיוון הכדרור, שהופכת לשלשה. יופי של מהלך זה היה מול נתניה, ואני רק יכול לתאר לעצמי מה היו אומרים וכותבים אם מי שהיה מוסר את הכדור הזה היה שאראס ולא מקל.

לפני עשרים שנה, פחות או יותר, גיא גודס הפך להיות רכז ראשון במכבי ת"א בגיל צעיר. הכדורסל וחוקי הסטטוס האישי למיניהם השתנו, זה נכון, אבל יש דברים שיכולים להישאר כפי שהם ובאמת לא ברור למה לא נתנו לו צ'אנס אמיתי שם. נכון שזה משפט בדיעבד קלאסי, אבל כדי להפסיד לקאחה לבוראל, צסק"א ואחרות מהחלק העליון של אירופה, אפשר גם עם מקל ולא חייבים שני זרים בעמדה מספר אחת.

עדכון אחרון בעניין דבון ג'פרסון, אחרי שראיתי חלק גדול ממעלליו נגד הפועל עפולה: אני עדיין לא יכול לומר שהוא מטפס על המסלול הנכון מבחינת האהדה הנשיאותית, כי את ראשית העונה והפרצופים והדאווינים והברוגזים והעצבים טרם שכחתי, אבל דבר אחד בטוח:

האיש הולך ומתקדם בדרכו לעמוד על מסלול אחד עם שחקנים זרים שעשו כאן תקופות יפות מאוד לאורך השנים. מין ג'ון הדסון כאלה, יו נואו, שאינם נכללים בהכרח באיזושהי קטגוריה של סיפרה בסלע (אלילים, חביב סיפרה, בעלי כינויים וכדומה). נעקוב ונדווח, יו נואו, ואם נחיה גם נראה איך כל זה ישתנה. או שלא.

שלומות ונצורות בשלב זה.