ראיתי את עמירם ליגומסקי!

וכל חושיי נדרכו. התחדדו. זה עמירם, זה הוא.

זה קרה באקראי, כמו רוב הדברים המעניינים שנוחתים עלינו. יצאתי מתחנת הרדיו אחרי "רק ספורט" לכיוון המכונית ושם הוא עמד, לבוש היטב, משוחח עם אדם נמוך. וכבר בשנייה הראשונה היה נדמה לי שזה הוא, זה עמירם ליגומסקי.

לפי מה?

לפי זה שעמד שחוח, ושוחח עם בן שיחו. אהה, איזה משפט? תודו.

כי עמירם ליגומסקי תמיד היה כפוף כזה. ענק חביב וסימפטי מאוד, שככל הנראה נבוך היה מלזקוף את מלוא קומתו שמא יחושו האנשים שלצידו גמדים.

ורק כשהתבגרתי התברר לי שליגומסקי, גם אם יתמתח ויהיה זקוף, לא יעבור את ה-1.95 לדעתי. לא, לא יעבור. וזה נחמד 1.95 אתם יודעים, אבל זה לא כזה ג'ירפה, כן?

ישוב הייתי במכוניתי, מכוון על גלגל"צ כדי ליהנות מהדר מרקס ו"סינגלס 06" שלה בחמש דקות הנסיעה שיש לי עד הבית, והבטתי בו מבעד לשמשה. מבט נוקב כזה, בולש. העיניים חדרו את חלון הזכוכית ופגעו כנראה ממש בו, כיוון שלפתע הסיח את מבטו והביט בי גם.

התכווצתי בכיסאי. מהר-מהר לחצתי על הדוושה כמאמר הקלישאה, ונסעתי משם. אולי מרוב הלם.

יא אולוהים, ממרחק של עשרים שנה, ככה פתאום, לראות את עמירם ליגומסקי? מתעתע בי האל הטוב או מה?

כן, כן, הבנתי. אני לא אטום. אתם כבר רוצים לדעת מי זה עמירם הגומי.

אז עמירם ליגומסקי הוא אחד משני השחקנים היחידים בעולם אי-פעם, שדפקו לי גג במהלך משחק. הראשון היה איציק כהן השמן והגבוה של מכבי ת"א, שנעלם אל תוך הלילה, וזה קרה בגיל נוער. לא יודע איך זה, דווקא הפעלתי את הטריק הקבוע שלי והסתובבתי דרך כתף שמאל א-לה קווין מגי, אבל פתאום, מעבר לסיבוב, חיכה לי איציק וחסם אותי מבלי לנתר. יא ווראדי. אחת ההשפלות הגדולות בהיסטוריה.

ועמירם? הוא שיחק באליצור פ"ת, ואני במכבי פ"ת. ליגה ארצית. הייתי ילד בן 16 וחצי, ועמירם אולי בן 30. הוא היה סנטר כפוף ושחוח, אבל אחד המנתרים הטובים ביותר שנתקלתי בהם עד לאותו זמן. והוא דפק לי גג מהסרטים, מה אני אגיד לכם. עליתי לסל והוא העיף את הכדור לקיבינימט. פלא שנשארתי חי בכלל.

ועם הצלקת הנפשית הזו, עם הנכות המסוימת הזו, נותרתי עד היום.

האמת, דווקא נראה טוב עמירם הגומי שם, בחנייה. חייכני מאוד היה בזמן שדיבר עם בן שיחו. ושחוח, כהרגלו, מקפיד שלא להעניק רגשי נחיתות שאינם נחוצים לבן שיחו. לחצתי על הדוושה כאילו הייתי איזה לברון ג'יימס שמחליט להפעיל את הצעד הראשון שלו ולהמריא, ונסעתי משם מהר. חושש קצת, שמא יגיח שוב עמירם ליגומסקי האגדי וינחית עלי גג בינלאומי.

ורק כשהגעתי לרמזור הראשון מרחק חצי קילומטר משם נרגעתי וחייכתי לעצמי. איזה כיף, אני מספיק רחוק וזה לא יכול לקרות שוב. וזה היה הסיפור על עמירם הגומי. אקווה כי באתם על סיפוקכם. שלום ולהתראות בשלב זה.