מתישהו אני אברר אחת ולתמיד איך אומרים ואיך כותבים: הרב, הרוו, הרווה או הרווי, אבל כך או אחרת, אחרת או כך, מעט תמוה שזמן רב כל כך לאחר הקמת חיל התותחנים דוביסון הצרפתי עדיין לא חלק ממנו. סמוך מאוד לראש השנה האזרחית הכדורסל הצרפתי זוכה להערכה והוקרה עם צירופו של גדול שחקניו בכל הזמנים, הרווה דוביסון (שיהיה הרווה בינתיים), אל חיל התותחנים של כדורסלע-האתר.

בעצם, גדול השחקנים זו בדרך כלל הגדרה שאפשר להתווכח עליה. ותיקים מדי, קשישים אפילו מסר ש. הרמלין המכובד נניח, ילכו על אלאן ז'יל או ז'אן קלוד בונאטו (אבא של), או ז'אק קשמיר או ז'אן פייר סטאלן. צעירים מעט יותר יכולים להניח את האצבע על רישאר דאקורי, סטפן אוסטרובסקי, אריק בניו או אנטואן ריגודו. ואז יגיעו הצעירים ויגידו: הכל שטויות, טוני פארקר לוקח את כולם בהליכה וכך גם אולי שחקנים צרפתים אחרים שמשחקים כבר כמה וכמה (וכמה!) שנים ב-NBA כמו בוריס דיאו ומיקל פיאטרוס, למשל.

לכן, בעקבות הסבך שנוצר, ההגדרה המדויקת תהיה כזו: דוביסון הוא מלך הסלים של הליגה הצרפתית בכל הזמנים. זהו, עם זה אף אחד לא יכול להתווכח. עם 19,013 נקודות בקריירה שנמשכה 26 עונות – מ-1972/3 ועד 1998/9 – דוביסון הוא הגדול מכולם בקטע הזה. סקורר-סקורר היה, אליל של ממש. אני שומע בדמיוני ברגע זה ממש את קולו המופלא של גדעון הוד קורא בשמו, באחת מאותן אליפויות אירופה קסומות שאליהן התוודעתי כילד בעזרת קול ישראל ושידוריו החיים של גדעון הוד.

דוביסון, וילאלטה, אדשקו, זפאטה, זניאל, קרופליאק ואחרים. אנשים שגדעון הוד אחראי יותר מכל אחד אחר לנוכחותם בחיינו, בחיי.

הסקורר הצרפתי התחיל לשחק בקבוצה בוגרת בשם דנאי כבר בגיל 15 ואחרי שלוש עונות עבר ללה מאן, מועדון שמוכר וידוע לנו גם כיום להבדיל מדנאיי שנעלמה כנראה, או משחקת אולי אי-שם בליגה נמוכה כלשהי. אחרי חמש עונות בלה מאן הוא עבר לשתיים באנטיב ומשם לאחת עשרה עונות רצופות בפאריס עם סטאד פראנסה וראסינג פאריס. בעונות האחרונות שלו כבר החליף קבוצות לעיתים תכופות. גראבלין, מונפלייה. כאלה.

בשורה התחתונה זה ככה: 9 קבוצות שונות, 26 עונות, 679 משחקים, 18.5 נקודות בממוצע לאורך כל הקריירה. היה סמול פורוורד, היה. סיפור של 1.95, לא יותר.

תארים? זה כבר סיפור אחר. להבדיל ממיקי ברקוביץ', למשל, או גדולי תורה אחרים שנצמדו לאורך רוב הקריירה שלהם לקבוצה מספר אחת במדינה, הארונות בבית של דוביסון לא מתפקעים והמדפים לא צפופים. יש לו בסך שתי אליפויות עוקבות עם לה מאן בתחילת הדרך (1977 עד 1979).

לעומת זאת, הוא היה שמונה פעמים מלך הסלים בליגה הצרפתית, בעיקר בשנות השמונים, והופיע 254 פעמים עם נבחרת צרפת לאורך 15 שנים, החל מ-1974 ועד 1989, וסיים עם ממוצע של 15 נקודות למשחק. עוד לפני שהיה בן 16 הוזמן לנבחרת הבוגרת של צרפת והוא הצעיר ביותר בהיסטוריה של הכדורסל הצרפתי לעשות את זה. לכו תמצאו שחקנים עם נתונים כאלה כיום. אין.

ב-1985, במסגרת משחק בין נבחרות צרפת ויוון, דוביסון הרביץ 51 נקודות לעומת 36 שקלע ניקי גאליס. הצרפתים ניצחו בסופו של דבר אחרי שלוש הארכות.

שנה אחת קודם לכן הוזמן לליגת קיץ מטעם ניו ג'רזי נטס יחד עם אוסקר שמידט. יאאא אולוהייים, זו היתה בטח תחרות מהסרטים. שני סקוררים מדהימים, אבל אף אחד מהם לא הוחתם בסופו של דבר. האמריקאים כינו אותו אז "הלבן שקופץ מעל בניינים", אבל משחק ההגנה שלו היה נרפה מכדי שניו ג'רזי תבחר בו.

אחרי שפרש בגיל 42, כי קשה לסגור עניין אחרי קריירה כזו, יו נואו, הוא עבר לאמן. דוביסון החל במקום במונפלייה כאשר היה עדיין שחקן. אחר כך אימן גם באנטיב ובנאנסי. כולן תחנות שבהן גם שיחק.

אבל הסיפור הזה נגמר רע. בעודו משמש כמאמן נאנסי, דוביסון נפגע קשה בתאונת דרכים במאי 2001. הוא שהה בתרדמת מספר חודשים ועבר לאחר מכן תהליך שיקום שארך כשנתיים. את מקומו בנאנסי, אגב, תפס עוזרו שהוביל את הקבוצה לזכייה בגביע קוראץ' באותה שנה לאחר ניצחון על לוקומוטיב רוסטוב. תאונת הדרכים ההיא הורידה אותו לגמרי מהפסים בכל מה שקשור לאימון כדורסל, הסתבר בהמשך.

אחרי שיצא מכלל סכנה והחלים בתום תקופה ארוכה מאוד הוא נשא לאישה בגיל 48 את מדלנה סטאנבה הצרפתיה-בולגריה, שהיתה אגדה בפני עצמה בכדורסל הנשים. כיום הוא חבר באקדמיה של הכדורסל הצרפתי ומעורב בניהול היכל אגדות הכדורסל של הכדורסל הצרפתי.

ברוך הבא אל המקום הראוי לך ביותר, דוביסון, זירה ובה מיטב השחקנים אשר ידעו לשים את הכדור בסל בעשרות דרכים שונות. אחת לשנה ינצנץ שמך בפינה השמאלית למעלה בעמוד הבית של כדורסלע-האתר ונרימה כוסית לחייך.

והנה, כאן, סרטון מאלף בן שמונה דקות על הקריירה של התותחן הצרפתי.