בקיץ 1996 ג'אהידי ווייט עוד נחשב למפתח להצלחה של ג'ורג'טאון בעונה הקרובה. בגיליון טרום העונה של "לינדי'ס" מאז (194 עמודים ריחניים), שסוקר את הצפוי להתרחש בביג איסט בעונה העתידה להיפתח ויושב אצלי ביד ברגע זה ממש, צילום של ווייט תופס את חצי העמוד השמאלי. הוא גם מקבל את הכותרת הראשית של המגזין: ג'אהידי – המפתח של ה"הויאס". את חצי העמוד הימני תופסים אגב צילומים של שניים: צ'אק קורניגיי מוילאנובה שלימים שיחק בליגה הספרדית כזר וגם כמתאזרח, וצ'ארלס מינלנד, "הרוקח"-שלנו, מסט. ג'ונס.

אכן כי כן, זה היה הקיץ שבו עזבו את ג'ורג'טאון אלן אייברסון ואות'לה הרינגטון, מעין סוסון יאור בפני עצמו שאולי יזכה גם הוא לשוט בביצתנו ביום מן הימים. ביחד הם היו שווים לג'ורג'טאון 37 נקודות למשחק בעונה האחרונה שלהם. ווייט, 2.06 ו-132 קילו באותו זמן, היה אמור למלא חלק מהחסר אחרי שבעונה קודמת הוא קלע 4.9 נקודות, הוריד 4 ריבאונדים למשחק והסריח את המגרש עם 48% מקו העונשין. לזכותו, חוץ מעניין העונשין שלא נוגע לדקות משחק, הוא הרביץ את הממוצעים האלה בעשר דקות לערב.

ג'ון תומפסון, שאימן קודם לכן סנטרים כמו פטריק יואינג ואלונזו מורנינג, אמר אז שאפילו השניים האלה לא יכולים להתחרות בנוכחות שיש לווייט בצבע מבחינת גודלו והעוצמה שלו כשהוא הולך עד לחישוק. למעשה, בכל הקשור למידותיו הסוסוניות, ג'ורג'טאון לא ראתה אף פעם – לפחות עד אליו - שחקן מאסיבי כל כך.

אבל להבדיל מיואינג ומורנינג, ג'אהידי ווייט היה שחקן מוגבל בהרבה. התנועות שלו עם הגב לסל היו ספורות וחלקן צפויות. הוא נטה להסתבך בבעיית עבירות. מעניין אם דורון שפר, ממקומו הנוכחי בחיים, זוכר את ווייט מהמשחקים בין קונטיקט לג'ורג'טאון, אם כי בעונה שבה ווייט הוקפץ לעמדת הסנטר הפותח, שפר כבר היה כאן כדי לעשות את העונה הראשונה שלו במכבי ת"א.

יש לסוסון היאור הזה גם זווית בינלאומית: ב-1995 הוא ייצג את ארצות הברית באליפות העולם לנוער שהתקיימה ביוון. ארצות הברית לא עשתה שם שום דבר מיוחד, יוון לקחה את הזהב, אוסטרליה את הכסף וספרד את הארד. למעשה, האמריקאים סיימו במקום השביעי במאזן 4:4, ואולי כבר אז אפשר היה להרגיש את רעידות האדמה שעתידה היתה להתרחש שבע שנים מאוחר יותר על אדמת אינדיאנפוליס באליפות העולם לבוגרים. בנבחרת הנוער ההיא שיחקו בין השאר לצד ווייט גם טרייג'אן לנגדון, וינס קארטר, סטפון מארבורי, סמאקי ווקר, טרמיין פוקס – כולם הפכו להיות שחקני NBA בסופו של דבר.

ובסופו של דבר, מה באמת יצא מכל זה? חוץ מהמקום השישי ברשימת החוסמים של ג'ורג'טאון בכל הזמנים, ווייט השיג את הבחירה מספר 43 בסיבוב השני בדראפט 1998. את רוב קריירת ה-NBA שלו, שהסתכמה ב-334 משחקים, מהם 209 בחמישייה הראשונה, הוא עשה עם הוויזארדס. עונות מספר שתיים ושלוש שלו אפילו הסתיימו יפה יחסית מבחינה סטטיסטית, סדר גודל של 7.5 נקודות ו-7 ריבאונדים למשחק. בסך הכל, מספרי סיכום הקריירה שלו הם 5.9 נקודות ו-5.8 ריבאונדים למשחק ב-17 דקות לערב.

בינואר 2002, בעוד משחק שגרתי, כביכול נגד סן אנטוניו, הוכיח ווייט סוסוניות לשמה ונכנס להיסטוריה של וושינגטון עם שיאי מועדון של 11 ריבאונדים ברבע ו-16 ריבאונדים במחצית.

המשחקים האחרונים שלו ב-NBA נרשמו בעונת 2004/05 עם שארלוט. בסתיו 2006 הוא צורף לסגל טרום העונה של קליבלנד, אבל לא הצליח לשרוד. פציעות וכבדות פגעו ביכולת שלו וזה היה הסוף.

ככה שהסוסון הוא, אם להיות מדויקים, לגמרי לא פארש או משהו. סוסון יאור מכובד למדי, עשה את שלו. אולי ציפו ממנו ליותר, אבל את מה שהוא יכול היה לתת כנראה שנתן, וכנראה שנתן את שיכול היה לתת.

אבל רגע, יש עוד קצת: ווייט קיבל תפקיד ללא מלים בסרט שבו הוא מגלם חייזר מגודל שמטרתו להרוס את כדור הארץ. נו, נאה. אולי ימצא את עתידו בקולנוע, אבל קודם שיתנו לו תפקיד עם שורה או שתיים לדבר, ואחר כך נדבר גם אנחנו על עתידו בתחום.

עד שזה יקרה, ירבוץ נא החבר ג'אהידי ווייט בנחת בביצת סוסוני היאור של כדורסלע-האתר לצד גדולים וטובים, חלקם אף גדולים ממנו עד כמה שקשה להאמין.