ישנם שני סוגים של רכזים שחורים ב-NBA בעשור הנוכחי. לסוג הראשון שייכים רכזים מודרניים של 1.90 לפחות, לא מהירים באופן יוצא דופן, קולעים סביר מהשלוש ותורמים תרומה יעילה בהגנה. רון הארפר למשל, בריאן שואו. לסוג השני שייכים רכזים כמו נייט רובינסון למשל, בסביבות 1.80 ומטה, מהירים בצורה בלתי רגילה, ממש אצנים. אצל רכזים מהסוג הזה המהירות היא העיקר ולכן הקליעה מרחוק לא ממש רלוונטית אצלם.

הצרה של אלן אייברסון היא, שהוא לא שייך לאף אחד מהסוגים. הוא מטר שמונים ושלוש עם קליעה מרחוק אבל בלי מהירות יוצאת דופן. את רוב החדירות לסל אייברסון עושה בעזרת סדרת כדרורים והטעיות שלמה (קרוס אובר), וגם את הקליעות מרחוק הוא משיג בצורה הזו. הנתונים האלה הופכים את אייברסון לבעיה קשה לכל קבוצה שהוא משחק בה. וזאת משום שאייברסון לא נותן שום תרומה סטטיסטית נקודתית, הוא לא ספוט שוטר (בעיית גובה), הוא גם לא ספרינטר ששוחק את ההגנה בחדירות. אייברסון הוא בעצם קלע של שני מטר בגובה 1.83. בעיה.

בתחילת דרכו ב-NBA ב-1996, אייברסון היה אטרקציה גם ברמה השיווקית וגם ברמת הכדורסל. מבחינת שיווק, אייברסון סימל כמובן את התגשמות החלום האמריקאי, נער האשפתות שעלה לגדולה בצורה הכי טהורה שיש. אבל לא רק בגלל החלום, אייברסון הביא ל-NBA איי אופנה חדשה מחוץ למגרש, תספורת צמות, חולצות ראפרים, כובע הפוך. בכל הדברים הללו היתה אמירה אחת ברורה: 'יצאתי מהגטו אבל אל תצפו שאני אתן לכם, הלבנים, כבוד'. אייברסון היה סמל.

ברמה המקצועית הוא הפך כל משחק ל "משחק של אייברסון". הסגנון הזה מאוד התאים לעורכי הקליפים ברשתות הטלוויזיה, אבל לא הוביל את פילדלפיה לשום מקום. נדמה לי שב-1998 החליט לארי בראון להפוך את אייברסון למספר שתיים. זה עבד מעולה. אמנם על הנייר הוא תופקד כמספר שתיים, אבל בפועל קיבל רשות לעשות על המגרש ככל העולה על רוחו. עם השיטה החכמה של בראון זה עבד וב-2001 אייברסון גם זכה בתואר ה-MVP וגם הוביל את ה-76 לגמר ה-NBA.

היעילות של צורת המשחק הביאה לכך שיורד ממנו העומס שבהובלת הכדור והוא פנוי להתחיל את המהלכים המיוחדים שלו כאשר ההגנה פחות ממוקדת בו. מעבר לזה שאר הקבוצה משתתפת במשחק וישנה איזושהי תנועה בריאה בהתקפה (לא ברמה של התקפת המשולש אבל עדיין תנועה). זה עדיף על OPEN בכל התקפה.

ברגע שבראון עזב על מנת להקים קבוצה מדהימה בדטרויט, אייברסון גמר בפועל את הקריירה. ב-2004 הוא כבר לא היה מספיק מהיר למשחק אחד על אחד, ועל בעיית הגובה כבר דיברנו. כעת אייברסון הוא עוד שחקן נמוך ואיטי. אייברסון מזכיר מאוד את בודירוגה במובן הזה, שהוא שחקן עם סגנון משחק מיוחד שמחייב צעד ראשון יוצא דופן ומאמן שמבין את המשחק מעל הממוצע.

ובאמת בואו ננסה לדמיין לרגע מה היה קורה אילו בודירוגה היה גודל בכדורסל הישראלי. הוא לא היה משחק בחיים בעמדה מספר 1, מינימום שלוש. זו עמדה שהוא לא יעיל בה, חלש מדי, אולי אפילו איטי מדי. בעמדה מספר 1 עם עזרה של שאר הקבוצה בודירוגה של פאו קטלני. לאייברסון יש תרומה מיוחדת על המגרש, כמו שהיתה לבודירוגה. אבל בלי מהירות ומאמן מעל הממוצע הוא סתם עוד שחקן נמוך ולא יעיל.

אוקיי, נעבור משחקן שב-NBA לא כולם יודעים לתפעל, לשחקן שבאירופה, או ליתר דיוק, בישראל לא ידעו לתפעל. הרגע שבנו אודריך עלה לפרקט ביד אליהו היה ברור שמדובר פה במשהו אחר. התנועה על המגרש, הטיפול בכדור, ההטעיות היוגוסלביות. הבעיה היתה שקהילת הכדורסל בארץ ציפתה מאודריך שישחק כמו שהם מכירים, כלומר כמו רכז גרוע. לאף מאמן ופרשן בארץ לא היתה את היכולת להבין למה אודריך ברמה כל כך גבוהה.

מרגע שאודריך הגיע ל-NBA הוא החל לפרוח,כיוון שיש לו את כל היסודות הקטנים והנכונים של כדורסל. בארצות הברית המאמנים מבינים דברים כאלה. וגם, אגב, בזכות משהו שמאוד בלט אצלו בתקופתו במכבי ת"א: מנטליות חזקה והיכולת לעמוד על הרגליים מול ביקורת ארסית כמו שנתקל בזמנו בארץ.

אומר רק שכבר במשחק הראשון של אודריך במכבי, מול מלאגה, ידעתי שיש פה שחקן ענק שיגיע ל-NBA.