חיל התותחנים של כדורסלע לא יכול היה להיות שלם אלמלא היה אנטואן ריגודו חלק ממנו, ועכשיו הוא נכנס רשמית, מעשית, סופית וחד משמעית. גארד מרשים שיכולתו היתה טמונה ברווח שבין שתי אוזניו. לא מהירות, לא צעד ראשון, לא ניתור יוצא דופן, לא פיזיות. שכל, המון שכל. וקליעה, המון קליעה. וקור רוח. זה הסיפור.

האיש היה פנומן שלשות בלתי רגיל. את אחד מערבי השלשות המדהימים שלו, בו קלע עשר צ'אקות מחוץ לקשת, הוא השאיר למזכרת בכפר בלום כשהתארח עם שולה למשחק באחד מגביעי אירופה אי-אז בימים עם הקבוצה שמייצגת את העיר בה נולד ב-1971.

זה הלך ככה: שבע שנים בשולה, שנתיים בפו-אורטז, שש שנים בקינדר בולוניה, חלק מעונה בדאלאס מאבריקס ומשהו כמו עונה וחצי בפאמסה ולנסיה לפני שפרש.

המון תארים, לא בטוח שיש לי כוח להיכנס לזה, אבל מה שמגיע מגיע: אליפות צרפת עם פו-אורטז ב-1996 (לדעתי לצד דארן דיי וקונסטנטין פופה), שמונה תארים בכל המסגרות עם בולוניה, כולל שתי זכיות ביורוליג, 5 פעמים MVP בשנותיו בליגה הצרפתית, מדליית כסף באולימפיאדת סידני עם צרפת (ההישג שבו הכי התגאה במדי הנבחרת) ומדליית ארד חמש שנים מאוחר יותר באליפות אירופה. והמון הישגים אישיים סטטיסטיים, בעיקר בתחום הקליעה. שלשות, נקודות, אחוזי עונשין. כאלה. אליל קליעה היה.

יחד עם זה, יש לומר ואף לומר יש, האיש לא ממש ניצל את גובהו בכל מה שקשור לריבאונד, למשל, אם כי כן השתמש בו כראוי כדי להנהיג את המשחק הקבוצתי מעל ראשי שומריו. איש של 2.00, רכז. ב-NBA לא ממש קיבל הזדמנות. ספק אם היה האיש הנכון מבחינת כישוריו להצליח שם. בצניעות, מי שרוצה לקרוא פרק-פרק על ריגודו ב-NBA והסיפור המלא שלו שם לפני, בזמן ואחרי, צריך לגשת עכשיו ולחפש ברשתות המקוונות את ספרי הקט 'דאנק בפרצוף'. מתחייב שכזה עוד לא קראתם.

אפשר היה לסכם את כל האייטמון הזה בכך שאטורה מסינה, שאימן אותו בבולוניה, אמר שלמד ממנו המון דברים על נפשו ודרך חשיבתו של השחקן. אם מסינה למד - מה אפשר או צריך לומר יותר מזה?

מאוד אהבתי את סגנון הקליעה שלו. לא רק הראש המוטה הצדה, שהפך לסוג של סמל מסחרי, יו נואו, אלא גם הניתור שהיה בדיוק-בדיוק במידה, והדרך בה זרק את הכדור. והרק רשת הזו, הסלוגן הריגרי שממש ישב עליו בול. איזה אליל היה אנטואן ריגודו. שחקן עם ניחוחות של פעם. תענוג לראות. אציל היה.

בפעמים שיצא לי להיות בבולוניה ולראות את קינדר משחקת, וריגודו בתוכה, היתה תחושה שבאי ההיכל עומדים לצפות בהצגה מתואמת היטב. ריגודו ודנילוביץ' הנהיגו את הצוות, קיבלו מחיאות כפיים קצובות בהצגת השחקנים והודו בהינד ראש ונפנוף להמונים משל היו נשיאי המדינה לפחות. קשה היה שלא ליפול ברשתה של הקבוצה הזו, וברשתו של השחקן האלגנטי הזה, שעשה כל דבר מסובך לקל ופשוט. מסירה לפה, מסירה לשם, כדרור-שניים וקליעה. לפעמים גם קליעה בלי כדרור. סימפל מיינדס. ככה עובדים נכון.

כדרכם של רוב שחקני ההתקפה הטובים במיוחד גם ריגודו לא היה אליל הגנתי, כן? פה ושם הצטרף למאמץ הקבוצתי-הגנתי, אבל שנותיו בבולוניה, בהן התחלפו סביבו שחקנים כמו פרדראג דנילוביץ', מרקו יאריץ', מאנו ג'ינובילי, הוגו סקונוקיני, ואלסנדרו אביו הפכו אותו לחוליה החלשה בהגנה.

מצד שני, הוא נהנה מלוקסוס. ידעו שם לחפות עליו. מי שניסה להיכנס לו לראש בניסיון לאמלל אותו הגנתית, מיד היה לו עסק עם כלבי השמירה הנושכים סקונוקיני. או אביו. או שניהם. ובקיצור, מוטב היה שלא להתעסק עם ריגודו מלכתחילה, יען כי עונש כזה אני לא מאחל גם לשונאיי.

הוא פרש קצת לפני פתיחת עונת 2005/06, בין השאר בגלל פציעה. אולי היתה זו העלטה שירדה, אולי גם נשבר לו הזובון, מי יודע. בתקופה שלאחר פרישתו אפשר היה למצוא אותו משמש כמנהל ספורטיבי או איך שקוראים לזה בראסינג פאריס. משה מזרחי, שהגיע לשם, ודאי ראה ואולי גם שוחח עם גדול התורה הזה ביומיום. לכבוד הוא לו, למושון, קלע מזהיר למדי בזכות עצמו.

נרימה כוסית, אם כן, לכבודו של אנטואן היקר. מעתה והלאה ינצנץ שמו אחת לשנה ביום הולדתו ובצבעים מתחלפים בפינה השמאלית למעלה של כדורסלע-האתר. ויידעו כולם, כי האיש היה תותחן גדול מאוד על המגרשים. גדול מאוד ומלא קלאסה, הוד והדר. אצילים כמותו כבר כמעט שאין.