שעת אחר הצהריים, לפנות ערב. יום שלישי היה זה, עת הפועל ירושלים שיחקה ברוסיה נגד קאזאן והפסידה במידה כזו או אחרת של אירוע צפוי מראש לקאזאן.

רחוקים מאוד מהעין היו אנשי ירושלים באותו זמן, רחוקים גם מן הלב, יען כי ברמת גן-העיר, לא רחוק מהלשכה הנשיאותית הזמנית והמושכרת, התקיים קרב ענקים בין גמדי עירוני רמת גן/הצנחנים להפועל אוסישקין צהלה.

הגיעו אלינו עם 0:6, הגיעו, ויצאו עם הפסד ב-12 הפרש אחרי רבע אחרון גדול של בחורינו הגאים ניר מטלון, אופיר מוצפי, איתי סלע הפלאי ושחר סייג (משחקים ארבעה על ארבעה, כן?).

רצנו להם למתפרצות, רצנו.

קלענו בצבע.

שמרנו הגנה היסטרית נישאת על גלי העידוד והתמיכה של ההורים והחברים ביציע. מוצפי הזה, תיפח נפשי ורוחי גם יחד, עשה להם מעשה מורן רוט ברבע הראשון להפועל חולון. כדור אחרי כדור הוא חטף להם, ידיים ארוכות וזריזות מאלה לא ראיתי כבר שנים.

31-43 בסיום. התרוממות נפש. קשה להסביר. הרגש האישי-משפחתי עולה על כל עניין אחר. במשחק רגיל הולכת העין לפיקנרול, לדאנקים, לאסיסט היפה של כזה או אחר, לניסיון להבין איך זה שאין הגנות, ואם ישנן מה הם בעצם שומרים. אבל הצפייה מנוטרלת מכל אהדה, רגש, אפילו עניין.

הרי לא ממש מעניין אם סם קלנסי הוא זה שמסר לאסיסט לרון סטיל, שהעלה ל-74-78, או שמא היה זה לימונד, שחטף כדור, איבד אותו, שוב חטף ומסר למתפרצת לאיידסון, שהרגלו אחז בכדור משל תפוז היה ודינקק אותו פנימה ביד האחת והיחידה שיש לו – השמאלית הקטלנית.

אין בזה עניין אמיתי, אצטער לבשר זאת לאומה. אין בזה דבר הגורם ללב להתרחב. אין בזה דבר מן הטריות, הרעננות. מן ההתרגשות. לא לי, בכל אופן. זו טכניקה. פה ושם עם גיוונים, ענטוזים בשוליים, אבל הלב אינו מתרחב והאושר אינו נוסך על הפנים.

שמא אסביר זאת ככה: בזמנו, עת צעירים היינו ושחור משחור היה שיערנו, התרגשנו עד מאוד ועד בלי די ועד אין קץ מן הלילות המיוחדים שהעביד אותנו בפרך הקדוש יתברך שמו דורון שפר, אי אז איש קונטיקט. יחד איתו ועם מסעו המופלא, הראשוני, התמים, הבתולי, למדנו להכיר את קווין אולי ואת ריי אלן ואת דוני מרשאל ודוניאל מרשאל וטראוויס נייט וכל החבובים ההם, בראשם עמד האליל הייחודי, כבוד מאמננו ג'ים קלהון.

התחושה היתה שמתוודעים למשהו חדש, אחר, טרי. צומחים איתו. שפר עמד במרכז העניינים בכל מובן של המלה, אבל לאט לאט הפכה אהדתנו לכזו שעוטפת את קונטיקט כולה. שהרי מה הטעם אם שפר מצטיין והקבוצה מפסידה? אין התרוממות רוח במקרה כזה. הנפש אינה גואה. אולי זו הסיבה, חוץ מההתבגרות והמציאות היומיומית המכבידה לעיתים, שכספי לא מרגש אותי יותר מדי. סקרמנטו שלו היא הרי לא-משהו-של-קבוצה-בכלל, יו נואו.

זאת ואף יותר מזה מתרחש בימים אלה בלב הנשיאותי, עת עושה איתי סלע הפלאי את צעדיו הראשונים בליגת הקט-סל. מקץ כמה-זה, שלושה חודשים, נניח, אפשר היה לראות אתמול התקדמות קבוצתית בקבוצת הקט-סל הממלאת את לבנו. החבר'ה מוסרים טוב יותר, שומרים טוב יותר, רוצים יותר, מחוברים יותר. הם עדיין מאבדים כדורים כמו חול אשר על שפת הים לרוב, עדיין ליי-אפ חופשי הוא עניין של 50% סיכוי להסתיים כהחטאה ועדיין מכדררים שם הרבה יותר מדי – אבל יש קבוצה. נוצרות התחברויות עם ההורים. יותר ויותר שלום, מה שלומך וכאלה. שותפים לגורל. מי יודע, אולי נלך יחד יד ביד עד לקבוצת הבוגרים.

הלב גואה למראה חבורה של ילדים, שנהנית לשחק כדורסל. מצלמות אין, מקסימום פוקט כאלה של ההורים, או מצלמות וידיאו פשוטות, יו נואו. טלוויזיה לא היתה, ובהתאם לכך לא נרשמה שם נוכחותו של רענן כץ, אבל קבוצת הילדים הנוספת שהמתינה לתורה לעלות ולקיים את המשחק הבא עודדה מהיציע את הקבוצה על הפרקט בצהלות גיל ואושר שרק ילדים יכולים להפיק. איזה פרגון, כמה נחת. הם עוד צעירים מדי מלקנא באחרים, להטיל אשמות, דברי תוכחה, לריב, להסתבך, לכעוס באמת, לקלל ולייחל לנפילתו של האחר. טהורים עדיין.

ההורים זרחו, אפילו ג'ייסון תומאס מקבוצתנו הבוגרת הלא בהכרח נערצת, איש ה-18 נקודות נגד נתניה השבוע, הגיע לראות. הוא עוד לא יודע לאיזה כבוד זכה, כאשר ישב לצפות באיתי סלע הפלאי ובמאמן הקשוח ניר חמלניצקי.

הייתי משתף את העם ביתרונותיו וחסרונותיו של איתי סלע הפלאי, אבל הילד יכעס, ודאי. אולי ייקח ללב, אולי יתעצבן. לא נעשה לו זאת. כמה אאוטינג אפשר, רבאק? אפילו מחשבות על הקמת לינק נפרד ובו תיאור צמיחתו של הילד וגדילתו אל תוך הכדורסל עלו בי, אבל יו נואו, כנראה שאין אנו בשלים לזאת. טו מאץ' אינפורמיישן.

אסתפק בזאת: הילד בגובה של סנטר ומנסים אותו כרכז. רוב הזמן הוא מוביל כדור, מכדרר, מוסר, לומד מיומנויות שעשויות לעזור לו בעתיד. אין לי ספק וספק אין לי, שהוא יקלע יותר, יצבור ביטחון יותר וייהנה יותר אם ישחק קרוב לסל שם קשה לעצור אותו, מאשר להסתבך במטלות השמורות לגמדי העיר והכפר.

אבל יש ברמת גן מי שרואה את העתיד, או לפחות מאמין שהוא רואה, ולוקח על עצמו להקנות לילד נפש של גארד בגוף של גבוה. חבלי הלידה בעניין הזה לא פשוטים. צריך עוד ועוד אימונים, עוד ועוד כדרורים, עוד ועוד פיתוח זריזות ומהירות לילד שאמור לסיים את הצמיחה שלו להערכתי הצנועה ולא מבוססת איפשהו ב-2.05. הקושי מול הזריזים שממול ניכר בהקשר הזה ובשלב הזה, אבל יש להאמין שהעתיד אמור להביא איתו פתרונות לכל בעיה. כאמור, עם זאת, טו מאץ' אינפורמיישן. מספיק ודי.

היידה עירוני רמת גן/הצנחנים, היידה, היידה, היידה!

הקונטיקט החדשה שלי. גם יושבת טוב על הגיל המאפיר, וגם משחקת בשעות נורמליות בלי צורך לקום באמצע הלילה. דיל משובח.