ביום ששי קיימנו ביקור נשיאותי בהופעתה של הגברת הראשונה של הקולות המיוחדים במוסיקה של היום, הגברת אליסון מויה, סולנית יאזו לשעבר והיום כזו שחיה על סגנון אחר לחלוטין. טעימות מהמוזיקה של פעם יכולתם למצוא באייטמון הקודם של 'שיר אחד ביום'. טעימות מהסגנון שהגיע מאוחר יותר תוכלו למצוא כאן, בכיסוי מפורסם שלה לשיר של בילי הולידיי.

זה הקטע של הולידיי. וזה הקטע של מויה.

כך או אחרת, אחרת או כך, הגברת הראשונה, שנראית אגב שונה לחלוטין מכל מה שהכרתם, אם הכרתם, השמיעה המון קטעים מפעילות של 30 שנים בערך, החל מתקופת יאזו אלבום 1, יאזו אלבום 2, ימי all cried out שבאו מאוחר יותר ועד לאלבום האחרון שלה שהוא מטבע הדברים פחות מעניין מבחינה נשיאותית, יען כי החיים השתנו, הכל אחר, שום דבר לא כשהיה מלבד אהדתנו הנצחית לאלילים כמו וונדל אלכסיס, דייויד ת'רדקיל, מייק גיבסון ושאר בני נצח.

נהנינו הנאה רבה וחזרנו הביתה בשלום. לא פשוט בימים אלה, יו נואו.

מאוחר יותר, בשבת בצהריים, התארחו בני משפחה לארוחת צהריים במעון הנשיאותי. ברוב גאווה סיפרנו לשניים מהם, ילידי אמצע שנות השבעים בערך, על הופעתה של אליסון מויה במסגרת פסטיבל האישה בתיאטרון חולון-העיר. וכה רבה היתה הפתעתי על ששניהם כלל לא שמעו על יאזו. אפילו לא על don't go וגם לא על Only you

אתקשה להכחיש זאת: מחשבות רבות עברו בי באותו רגע. האם ייתכן שבהבדל של עשור שנים בין אנשים יש כל כך הרבה פערי מידע? כל כך הרבה פערי התעניינות? יכול להיות שעולמו של האחד, הממלא את חייו, הוא עד כדי כך לא קיים מבחינת האחר? ובכלל, הייתכן שיאזו, שפעלה בתחילת שנות השמונים, הוחמצה על ידי רבים? נכון שהיו ילדים, החבר'ה, באותו זמן, אבל יש זמן לסגור פיגורים, לא?

וכאילו כדי לחדד את העניין, השניים אמרו שהם בעצם מכירים את only you ואף זמרו קטעים להמחשה, אלא שמהר היסיתי אותם בנזיפה: "לא, אלו הפלייטרס ולא יאזו". אחר כך טענו שהם מכירים גם את please don't go – אלא שאז מתוקף סמכותי היסיתי אותם שוב והסברתי שמדובר בקטע עתיק ונאה של קייסי אנד דה סאנשיין באנד ולא של יאזו.

בקיצור, מפח נפח, בוקא ומבולקא, עולם שלם, גדול ופתוח, ואיש איש לדרכו. אתמהה נואשות וממושכות ולא אבין זאת.

אחר כך, בעודי דוהר בוולבו הנשיאותית ומקשיב ל"נאמבר 9 דרים" האגדי של ג'ון לנון, מגדולי הגדולים, שאלתי את עצמי לפתע מיהו מספר 9 של מכבי ת"א נכון להיום ומיהו מספר 9 של הפועל ירושלים. הרי את הגופייה מספר 9 נהגו ללבוש סמלי המועדון מיקי ברקוביץ' ועדי גורדון. ואם אנשים לא מכירים את יאזו, איך יכירו ילדים שגדלים היום את ברקוביץ' וגורדון, אם גופיותיהם אינן תלויות בתקרת נוקיה-ההיכל ומלחה-האולם, ויעוררו את הילדים לשאול את הוריהם שאלות?

ילדים, כידוע, שואלים שאלות. בגיל צעיר מאוד זה בעיקר "איפה ולמה", אחר כך מגיעות שואלות נוספות דוגמת איך נוצרת קשת, מה לכתוב על הענפים של העץ המשפחתי ולמה הגנן, פיייי קיבינימט, עושה רעש חזק כל כך עם מפוח העלים שלו? בתוך כל אלה הייתי רוצה לקוות שילדים ישאלו מיוזמתם – בוודאי בתקופה שהיא עומרי כספי ואלן אנדרסון – מי היו מיקי ברקוביץ' ועדי גורדון.

איך זה יקרה? כשיתלו את הגופיות שלהם על תקרת האולם, וכשמכבי ת"א והפועל ירושלים לא יאפשרו לאף שחקן ללבוש גופיה ועליה המספר הזה מעתה ועד עולם. ואם אין מספיק מספרים, שמנהלת הליגה תעביר תקנה מחודשת לפיה כל המספרים בני שתי הספרות מתאימים למשחק ללא כל הגבלה.

אלה היו מחשבותיי, אכן כי כן.

אגב, התשובות הן: 9 במכבי ת"א זה יניב גרין. 9 בירושלים זה טריי סימונס, חביב שכמותו. לא שזכרתי בעל פה, כן?

על ההופעה של דני סנדרסון, שהעלתה דמעות בעיניים, בהזדמנות אחרת שבה תיפול עלי המוזה, הבריזה והקריזה.

ובינתיים, עשו לעצמכם טובה וקחו שאיפה מג'ון לנון. הנה זה כאן.