מי שראה לא ישכח, ומי שלא ראה כנראה שלא תינתן לו הזדמנות חוזרת כי לפי לוח המשדרים לא מתוכנן שידור נוסף. בכל זאת - אפשר ללחוץ כאן ולחכות לאזור הדקה השמינית של הסרטון.

יציע העיתונות היא תוכנית שאני משתדל לא להחמיץ. היא משעשעת אותי, זה פחות או יותר הדבר היחיד שמצחיק אותי מאז שאמא שלי נפטרה לפני שלושה חודשים. יושב וצופה בליצנים באולפן ונהנה רוב הזמן. שעה נוחה מבחינתי, 23.30. הילדים כבר ישנים, אשתי התייאשה מזמן או שנפלה קורבן לעייפות.

עוד מתחילת הדרך חשבתי שצביקה שרף לא אמור לקחת חלק בתוכנית הזו בערוץ הספורט. לטעמי לפחות, יציע העיתונות היא תוכנית שהאנשים שמובילים אותה צריכים להיות עיתונאים. כאלה שאין להם שום דבר עם אף אחד, לא לטוב ולא רע. נקיים מכל מעורבות בקבוצה או נבחרת, נקיים גם מכל אינטרס.

שלמה שרף שם, זה נכון, אבל שלמה שרף הוא בעל טור בידיעות אחרונות ומאמן כדורגל בעברו. במלים אחרות, מאמן כדורגל בפנסיה. הוא נגוע בכל מיני קליקות ואינטרסים וישנם תחומים שקשה לו לדבר עליהם מבלי להיות משוחד. הקטעים האלה עוברים רע אבל איכשהו ההתייחסות כלפיו מרוככת כי, נו, הוא כבר בפנסיה, רבאק. אז עם כל הכבוד לו, כאילו, שידבר כמה שהוא רוצה. הכלבים נובחים והשיירה עוברת.

צביקה שרף זה סיפור אחר, האיש הוא מאמן נבחרת ישראל. הוא אמנם הפאנליסט היותר מעניין בצוות, יותר משלמה שרף, יותר מרון קופמן, אבל מה לעשות – הוא מאמן נבחרת ישראל. והוא לא צריך להיות שם. פשוט לא. זו רק שאלה של זמן עד שהנקודות הרגישות שלו יתנגשו עם האינטרסים של התוכנית שמנגחת ובועטת מעצם מהותה ומעצם אופיו ותפקידו של הכוכב הראשי שלה, בכל דבר שזז. וזה כולל גם את צביקה שרף אם הוא נכשל.

וצביקה שרף נכשל עם הנבחרת, ועכשיו הגיע תורו.

ומי שראה, כאמור, לא ישכח. שרף לקח את עצמו לחראקירי חסר תקדים נגד קופמן, קילל על ימין ושמאל, הכפיש והעליב, ושוב קילל, וצרח והאדים כמו שלא צרח והאדים בחיים שלו. ולא קל לשבור שיאים של צביקה שרף בתחומים האלה. האיש מיומן בזה. שרף חדש, עאלק. כוח צביקה. שום-כלום. זה צביקה שרף אמיתי, נטול מסננות של התבגרות כביכול. לא הגירסה המעודנת שזכינו לראות בשנים האחרונות. צביקה שרף מאויים, אחרי שקופמן הבטיח חגיגית לקלף לו את העור. אז שרף החליט לפרק לו את המוח. ואללה יופי. איזו חגיגה.

שרף בעצמו צוטט לא מזמן, שהוא יכול להשתנות תוך שניות ולחזור להיות הצביקה ההוא. הוא אמר את הדברים מכאב, הוא כעוס עכשיו על התקשורת. ואת כל הכעס והזעם הזה הוציא על קופמן, ברגעים שהם הכי גדולים שיכולים להיות מבחינת צופה הטלוויזיה המציצן, אבל הכי גרועים שיכולים להיות מבחינת צביקה שרף המאמן.

אני יכול להבין שמצד אחד, שרף היה לכמה דקות, בין אם רצה ובין אם לא, נציגם ושליחם של כל אלה שעושים להבדיל מאלה שרק מדברים. הוא דיבר כל המאמנים והשחקנים שחטפו אישית ים של ביקורות מופרזות והכפשות והשמצות וספגו אי דיוקים, מבלי שאי פעם ניתנה להם הבמה להגיב לעניין. והוא דיבר גם מהזווית הפרטית שלו. זו היתה גם ובעיקר תקיפה אישית נגד רון קופמן "המטומטם" ושאר הגדרות שהדביק לו שרף בשידור, שכל דבר לא מתאים לו וכל דבר רע בעיניו, כביכול או שלא כביכול.

אבל מאמן נבחרת ישראל, שרף או כל אחד אחר, אסור שייתפס ברגעים כאלה של איבוד עשתונות טוטאלי עד כדי היסטריה מוחלטת וחסרת מעצורים. ותרשו לי, כבר ראיתי בעבר את הגיצים ואת הקצף בזוויות הפה מקרוב. אני יודע על מה אני מדבר. זה היה הוא, צביקה שרף הישן. ההוא שמוטב שלא נראה בטלוויזיה. הדבר הכי רחוק מדמות חינוכית. הכי רחוק ממישהו שבא לדבר בשם אהבת הכדורסל ואהבת הספורט.

לטובתו, שיעזוב את התוכנית הזו. היא לא תורמת לו דבר, ולא עושה לו שם טוב. להיפך. לדעת שהוא יותר מעמיק, יותר יסודי ויותר רציני מכולם שם, את זה אנחנו יודעים גם מבלי שיופיע בתוכנית. שיתרכז בכדורסל. שישפר את הנבחרת, שימצא קבוצה ראויה.

למדתי להעריך תכונות מסוימות אצלו בשנה האחרונה, על אף היעדר יחסים תקינים בינינו משך המון שנים. ותאמינו או לא, אני אומר את הדברים האלה ממקום טוב ולא מתוך כוונה לקנטר.