שבת בערב הוא מועד מבאס מדי למשחק כדורסל, זו דעתי ודעתי היא בדיוק זו. זה פשוט גורם לשבוע להתחיל מוקדם יותר אחרי מנוחת סופ"ש. אולי ישנם אנשים שמחכים בקוצר רוח ליום ראשון בבוקר ולתחילתו של שבוע חדש, טרוד, צפוף ועסוק. אני לא אחד מהם.

בעבר, בימיי כריפורטר, היו לי כמה וכמה (וכמה!) מקרים בהם נאלצתי לסקר משחקים במוצאי שבת בשעה מאוחרת. עשיתי את זה בתחושה חמוצה שרק הלכה והתגברה לאורך השנים. למי יש כוח להזיז את הרגליים ולהגיע לנוקיה ב-21.00 למשחק השלמה או הקדמה בין מכבי ת"א למכבי ראשל"צ, שייגמר בין 15 ל-24 הפרש?

הימים האלה חלפו מזמן.

ובכל זאת, אתמול, מוצאי שבת, אחרי שנים שלא הגעתי למגרשי כדורסל במועד כזה, התנעתי את המכונית הנשיאותית ונסעתי לעבר עיר האורות פתח תקווה אשר מעבר להרי החושך. עיר הולדתי, עיר מגוריי לשעבר, עיר בה מתגוררים עד היום בני משפחה, מכרים, ידידים. עיר שעזבתי מזמן-מזמן, אבל כמו שאמר לי באחרונה פתח תקוואי אחר: "אתה יכול לעזוב את פתח תקווה, אבל פתח תקווה תרדוף אחריך לתמיד".

גמר גביע האיגוד, משחק שני, הפועל פ"ת נגד אליצור ת"א. בראשון ניצחה פ"ת ב-16 הפרש וסגרה עניין פחות או יותר כבר אז. כל מה שהתבקש לעשות הוא להעביר 40 דקות בשלום מבלי להיקלע ליום רע או סתם לשאננות – ולהניף גביע.

רבותי וגבירותיי (אני יודע שגם אתן כאן לפעמים) מתברר מה שהיה ידוע כל הזמן מראש: יש כדורסל גם מעבר להרי החושך ובמקומות שהם לא יורוליג או ליגת קזינו. ולא רק שיש כדורסל, יש לו ביקוש. סדר גודל של 400, אולי 450 צופים הגיעו למשחק הזה, ביניהם גם אוהדי ביפ של הפועל פ"ת שדחפו ועודדו ושרו שירים עם דגלים וזמבורות והגיעו, כנראה, ישירות ממשחק ביפ של האגודה.

בין לחיצת יד למישהו שלא ראיתי שנתיים למישהו אחר שלא ראיתי שבע שנים, רץ משחק בין קבוצה שהיא משפחתית לגמרי, לבין יריבה שעוד רגע תלך הביתה ותיכנס להיסטורה כזו שהפסידה.

משפחתית למה? האח גיל סלע מאמן, האב בני סלע (לא זה מהכלא) הוא המנכ"ל והדוד אבי ארבל, שלוקח חלק פעיל מאוד בעידוד עם האוהדים, הוא חבר הנהלה. והחבר'ה האלה הולכים כנראה, אולי, בקרוב נדע, לליגת העל. יאאא אולוהייים, התרגשות קלה בלשכה הנשיאותית.

רק בסיום פתאום הבנתי שבקריירה של 'התרגיל' אין בעצם תואר. בעשר שנותיו, פלוס-מינוס כשחקן פעיל בליגת העל לא יצא לו לזכות בגביע המדינה, גם לא באליפות. שחקנים עם סטטוס כזה יש לא מעט בליגת קזינו, כידוע, אבל הנה הוא מצליח להבדיל את עצמו בזכות קריירה כמאמן שמכאן והלאה אולי תלך ותתרומם אם יעלה לליגת קזינו ויצליח בה.

'התרגיל', יש לומר, הוא מאמן לא היסטרי. מבט בו על הקווים מגלה שלומפר עם חולצת כפתורים בחוץ, שהולך על הקו הלוך וחזור, לא מאוד משתולל, לא מאוד צועק. הוא מעביר פסקי זמן באמצעות לוח טקטי המקובל כאן, שם ובעולם כולו, מחליק כאפות לשחקניות שמוחלפות ויורדות לספסל ומשוחח פה ושם באדיבות עם השופטים.

מצד שני, הקבוצה הזו הפסידה פעם אחת לאורך כל העונה, ככה שלא באמת יצא לי לראות אותו ברגעי מצוקה. ובואו לא נכחיש גם זאת: ראיתי אולי שלושה משחקים של הקבוצה הזו לאורך כל העונה. ככה זה כשתוקעים במקביל כל מיני משחקי השלמה בליגה או ירושלים ביורוקאפ וכאלה. גברי עירך קודמים, או לפחות קדמו עד היום. וכאמור באייטמון קודם שפורסם כאן לא מזמן, לגמרי לא בטוח שזה יהיה הסיפור גם בעתיד אחרי ש'התרגיל' יוביל את הקבוצה בליגה הבכירה, אם וכאשר.

והנה, תואר ראשון בקריירה. גביע האיגוד.

שניים מסגני יו"ר איגוד הכדורסל, מנחם וידהורן ומוטי אמסלם, הגיעו להעניק אותו לקבוצה המנצחת, מאות בלונים צנחו מלמעלה על פי הוראה של יד נסתרת, שמפניה ומים וחולצות מיוחדות לכבוד האירוע וריקודים ושמחה וששווווון – ושמחה, אפילו מבלי ששרון יהיה שם.

והנה טלי בן ישי. צ'אנס להכיר גם שחקניות, כן?

הזכיר כאן כבוד סר. ש. הרמלין באייטמונו על משה אדלשטיין ז"ל את אותם אנשים שמאחורי הקלעים, המשוגעים לדבר ולעניין, שבלעדיהם העסק כולו היה מקרטע או בקושי יוצא לפועל. אבא שלי הוא אחד מהם בכל הקשור להפועל פ"ת. לא יודע להעריך בשנים את תקופת החיבור שלו לעניין הזה, שבמקור התחיל בכלל כליווי שני הבנים שלו ככדורסלנים צעירים במכבי פ"ת. יש פה בטח סיפור של 20 שנה שהוא בקטע של הנשים.

20 שנים של השקעה בלתי נגמרת בעשייה שבעיקרה היא עבודה שמאחורי הקלעים, וגם לא ממש זוכה בתהודה ציבורית נרחבת. פה שתי שורות בעיתון הארצי, שם איזה כתבה קטנה וצילום במקומון ובעיקר פידבקים בתוך הברנז'ה המצומצמת של הליגה השנייה לנשים, במקביל להפעלת המועדון שכולל עוד מספר קבוצות שכולן בנות ונשים.

נחת לאבא זה חשוב, מתישהו בקרוב הוא ייצא לפנסיה ואם ירצה יוכל להקדיש אפילו יותר שעות ממה שעשה עד היום. אלה אנשים שמהצד, לפעמים, אפשר לשאול מה יש להם לחפש בבועה הקטנה הזו, אבל רק אחרי שמכניסים ראש ורגל לתוך המים מבינים שכמו בהרבה תחומים אחרים, גם כאן מדובר בעולם ומלואו.

בקיצור, ברכות ונצורות למשפחת סלע. האח, האב, הדוד – השלישייה שמובילה את הקבוצה הזו יחד עם אמנון קידר (אני לא יכול להשאיר גם את השכן והחבר מחוץ לרשימה הזו, כן?).

בן ישי עם ענבל שנפר

ואם נחיה גם נבוא בהרכב משפחתי-נשיאותי רחב יותר לסדרת גמר הפלייאוף, אולי אפילו נתבוסס בשמפניה לראשונה אי-פעם.

שלומות ונצורות בשלב זה.