"לא הבנתי" אומר מאמננו האדמוני לשעבר, המשמש כיום כפרשן במשחקי קזינו מזדמנים, תוך שהוא משתשמש בז'רגון קדום שהתנהלו לפיו קדמונים כאלי קנטי, עמית גל, אריה מליניאק ורבי פנחס הגרשוני כבר לפני 15 שנים ויותר.

הוא לא הבין את השלשה החפוזה של ג'סי פלוט-רוסה, הוא לא הבין את הניסיון של דרור חג'ג' בסיום לאלי-הופ עם מי זה היה שם בסוף, שכמעט עלו לחיפה בהפסד. האמת? גם אני לא.

אני לא הבנתי איך יכול להיות שבערב שבו יש שני משחקים במקביל, מכבי ראשל"צ נגד הפועל ירושלים, וברק נתניה נגד מכבי חיפה, ארז אדלשטיין יושב בערוץ הנידח יותר, חמש פלוס, ולא בערוץ המרכזי יותר – ערוץ 10 – שבו שידר אביב "נדמה לי" לביא.

כלומר, יש לי השערה והערכה, אבל אני אשאיר אותה לעצמי.

בניגוד מוחלט לאייטמון שכתבתי כאן לפני כמה וכמה (וכמה!) ימים, ובו קבעתי עלובות למדי, אם כי בהסתמך על טעם אישי שלפני פרוץ הפלייאוף, שהסדרה בין נתניה לבין חיפה היא הפחות מעניינת אותי מבין כל הסדרות, ישבתי אתמול לראות את נתניה נגד חיפה.

נכון, זה קרה בעיקר מכיוון שמשחק מספר 1 בין שתי הקבוצות האלה התנהל באופן מפתיע ולא צפוי במיוחד, ובעיקר כי היתה לי תחושה מוצקה שירושלים עושה 0:2 בין אם אצפה בה ובין אם לא. אבל – ובוא לא נכחיש זאת - גם הרבה בזכות הפרשן. בפירוש ככה.

ואני אומר לכם כאן ועכשיו, שאם אדלשטיין היה מפרשן את ירושלים נגד ראשל"צ, הייתי הולך, בעזרת השלט כמובן, לשם.

מבלי לפגוע או לעלוב חלילה בלביא, מאמננו האדמוני לשעבר הוא חגיגה לאוזניים. הסגנון היבש, האקדמי, הכחוש מדי לטעמי והציני לפרקים של לביא לא מתקרב לעוצמת הסערה שמביא ההוא מסדרת מאמנינו. האיש הוא כוכב בתחום, ואני לא מגזים. זו דעתי. מעוניינים להתווכח על זה? דברו אלי יפה באמצעות הלינק הרלוונטי.

כבר יצא לי לשבח אותו בהזדמנויות קודמות, והנה עוד אחת בקטנטנה: הוא מבין לנפש השחקן ולנפש המאמן. נתפס לקטנות וגדולות כאחד, והופך אותן למעניינות באותה מידה ממש. יוצא נגד השופטים ממקום של כאב, כשהוא רואה את אבי אשכנזי מתפתל ונזכר, יש להניח ואף להניח יש, בימיו הלא רחוקים על הקווים.

מעביר ביקורות ישירות, מנומקות, מוסברות. פה ושם נזהר ולא רק בגלל היותו קולגה, אלא בעיקר כי הוא בן אדם, ותמיד יודע מתי לבקר ומתי להחמיא.

קצת שרוט, יו נואו, אבל מאוהב בכל דקה ודקה ממה שהוא עושה ורואה. מרגישים את זה, אי אפשר לפספס.

שרוט גם בחיתוך הדיבור. הנה משפט טיפוסי של מאמננו האדמוני לשעבר: "הוא צריך 'שחק כסמול פורוורד בליגה שלנו, אבל כאן הוא מתפקד כשוטינג גארד".

ה-'שחק הזה מוציא אותי מדעתי, אבל יש בו חן רב והוא עדיף בהרבה על ה"נדמה לי" המחושב והזהיר מדי של לביא.

היי, כמו שאומר אריק אלפסי בטיימאאוטים, כדי לעורר בכל חמש שניות את תשומת לב שומעיו, עוד לא הבנת שאתה מדבר בטלוויזיה? דבר כמו שצריך, ולא כמו בשיחת טלפון או ברחוב.

בקיצור, הלכתי אחרי נתניה נגד חיפה ואת ירושלים וראשל"צ השארתי לאנחות. יש בחיפה רוח קבוצתית מיוחדת, שאחרי ניסיונות להבין מאיפה היא נושבת הבנתי שהיא באה מהספסל בעיקר ולאו דווקא מהשחקנים. אפילו לא מדרור חג'ג' שהיה טוב מאוד הפעם. אני חושב שאבי אשכנזי, אלעד חסין ומיקי גורקה הם טריו שהתפתח לכדי דבוקה אחת שקשה להכריע.

לפעמים יש קצת תנועות של ייאוש, תסכול ועצבים, במיוחד אצל אשכנזי, שלתחושתי הולכות וגוברות במשחקים בהם ג'ף רוזן נוכח במגרש ומוכרחים לנצח, גם אם הג'ינג'י החביב ולועס המסטיק לא משרה אווירה מאיימת וקודרת בכלל. זו פשוט נוכחותו הבולטת ודמותו המקפצת שיוצרים סוג של מתח אצל המאמן.

וכך או אחרת, אחרת או כך, הצוות הזה לא נכנע ולא נשבר. האמונה ביכולת לחזור מפיגור 18 הפרש בתוך הרבע השני הגיעה משם ולא מאף אחד מהשחקנים, ובמחצית כבר היה שוויון. ובאמת, לפעמים צריך את ההצתה הזו, את הניצוץ, כדי להניף דגל שעליו כתוב: רבותי וגבירותיי (אנחנו יודעים שגם אתן כאן ביציעים) התחלנו בזה הרגע במסע הקאמבק. שלשה אחת כזו של משה מזרחי (אצל אדלשטיין הוא מוישה כאילו הוא צאצא למשפחה מלודז', אבל שיהיה) - הראתה את הסימן, רגע אחרי שיורם ארבל אמר שקשה לו מאוד לראות איך חיפה חוזרת מפיגור כזה.

באופן כללי, גם אחרי ההלם הראשוני במשחק מספר 1, אני ממשיך להחשיב את חיפה לקבוצה עדיפה וטובה על נתניה, שתיקח את הסדרה הזו ותעבור הלאה. בעיני, זה מהפך בלתי נמנע מ-1-0 ל-1-2 אחרי שלושה משחקים, ואין כוח בעולם שנתניה לוקחים את המשחק הבא.

אם נחיה גם נראה, ואם נטעה – ודאי תגלו את מידת הרחמים הנדרשת ולא תסקלו אותי בחוצות העיר.