מעניין מה מרגיש ספורטאי גדול שהיריב שלו רושם את שמו בספרי ההיסטוריה דווקא בעקבות מפגש נגדו. האם הוא מתנחם בכך שלפחות היה חלק ממעמד היסטורי, ושמו תמיד יוזכר בהקשר המאוד מסוים שנקבע, או שאולי הוא מתבאס ומתפדח - שתי מלים מהרחוב שאיכשהו מצאו את מקומן גם כאן – מכך שהנתון הייחודי נקבע על הראש שלו (עוד מושג רחוב שהשתרש, והחלטתי לארח גם כאן לביקור קצר).
כך או אחרת, אחרת או כך, זה מה שקרה אתמול במפגש נדיר יחסית לאחרונה, הראשון מזה שנה, בין רוז'ה-שלנו פדרר לבין רפאל נדאל המנוול. הספרדי, שקשה שלא להעריך אותו אבל לא חובה עלינו לאהוב אותו יען כי אנשי "שלנו" אנחנו, ניצח 4:6, 6:7 בגמר טורניר מדריד לעיני החבר'ה שלו ביציעים, והפך למחזיק השיא העולמי בזכיות בטורנירי מאסטרס. לאיש יש 18 זכיות עד עכשיו. בנוסף, הוא הפך ראשון בכל הזמנים שזוכה בשלושה טורנירי המאסטרס של עונת החימר באותה שנה – זה שבמונטה קרלו, זה שברומא וזה שבמדריד.
ואם להיות תמציתי – הוא חזר, המנוול. הוא חזר. ואלה בשורות רעות מאוד סמוך לפתיחתו של הרולאן גארוס בהמשך השבוע. על הדרך הוא גם תפס מחדש את המקום השני בעולם על חשבון נובאק דג'וקוביץ', שהוא סוג של נקניק וממנו - לטווח ארוך לפחות – לא ממש חששנו.
אבל המנוול זה סיפור אחר.
עת חזרתי משידור הרדיו שהיה עמוס כל טוב ובעיקר ענייני ביפ-ביפ-ביפ היתה השעה מאוחרת למדי. אחרי כמה וכמה (וכמה!) סידורונים נתפס השלט, בוצעה הלחיצה ו-ESPN המכובד התכבד לשדר בפניי את נדאל – פדרר. לרוע המזל התוצאה היתה 4:6, 2:4 למנוול, וכבר כמעט שהרמתי ידיים מרוב ייאוש, אלא שלפתע חזר שלנו ל-4:4 וניהל מאבק צמוד עד שובר שוויון.
הוא הוביל כבר 2:4, שלנו, אבל ראה את המנוול עולה ל-4:6. מפה לשם, נגמר 5:7 לנדאל כשאת הנקודה האחרונה פדרר מפספס באופן מאוד לא אופייני.
מאוד מאוד מאוד לא.
ברמה של טעות שלי על המגרש, כלומר.
שלי, כן?
מעולם לא ראיתי אותו מחטיא כזו מכה נוחה ממרכז המגרש, ועוד בנקודה שמכריעה משחק. אפילו נדאל היה מופתע עד המום. קורה אמנם לטובים ביותר, אומרים, אבל לא אמור לקרות. בחיי שלא אמור.
"מילא שיהיו ימים כאלה, יש רעים יותר מאלה, וזה לא כל כך נורא", שרה פעם יהודית רביץ. אני מקבל את זה כמובן, רק לא רוצה ש"שלנו" יתרגל להפסדים כאלה ועוד בשלוות נפש יחסית.
כי נדמה לי, על אף שאינני אביב לביא, שראיתי את פדרר לוקח את ההפסד בשלווה. כנראה שאפשר להבין אותו, כי בלתי אפשרי להיראות כאילו חרב עליך עולמך אחרי כל הפסד, מה גם שהמשחק התקיים נגד המנוול שמחזיק במאזן ראש בראש מצוין נגד "שלנו", שלא לדבר על כך שהוא התקיים על משטח חימר. במדריד. מול כל המנוולים שביציעים.
בנוסף, היות שפדרר זכה בטורניר הזה ממש לפני שנה, שהוא ביתו של נדאל, והיות שלרפא היה מה להוכיח ולהרוויח יותר מאשר לפדרר בדרכו למעלה ובחזרה למקום השני, כנראה שהמשחק הלך לכיוון שהיה אמור וצריך ללכת.
אני מאוד מקווה שלא קלטתי סימני השלמה והסכמה בהבעות של פדרר, כי תיכף מתחיל הרולאן גארוס ומישהו צריך לעמוד בדרכו של המנוול לזכייה בתואר. והרי לא נרצה לראות את הספרדי מניף גביע בפאריס, כן?
קאמבקים ספורטיביים משכנעים הם יופי של סיפור וחומר פוטנציאלי אדיר לתסריט קולנוע, אבל לא כאשר מדובר בשיבה של גדול מתחרינו.
נקווה, אם כך, שלא היתה זו אלא הטעייה לצורך הדחה ברגע הנכון ובזמן הנכון ובטורניר הנכון. וזה שנדאל קבע שיאים חדשים ונכנס להיסטוריה? נו, טוב, נקבל זאת בהבנה. אחרי הכל, "שלנו" עסוק בעיקר בשיפור השיא האישי שלו שבעיני רבים הוא החשוב והמשמעותי ביותר: חיזוק, ביצור ושיפור השיא במספר הזכיות בטורנירי גרנד סלאם.
שיא ששייך לנו. ול"שלנו".
נתראה ברולאן גארוס, קינג אוף קליי, ואת הדיבור הצפוף שלנו נשמור לשם.
אם כי, יש לומר, שהמאזן הנוכחי (7-14 למנוול) בהחלט מדיר שינה מעינינו, מה גם שאין אנו נעשים צעירים יותר מיום ליום. כל שכן "שלנו".
ובכל זאת, לפני סיום, מלה על הקלאסה. אין כמו הטקסים שנערכים לאחר משחקי הגמר במעמדי הטניס הגדולים של העולם. המלכה סופיה הגיעה ונדמה לי, על אף שאינני, שהיו שם עוד כמה וכמה (וכמה!) אנשי מלוכה ואצולה וכאלה. פדרר הודה לכולם, מהמארגנים, דרך הניצבים על הבמה, הספונסרים וכמובן שלא שכח לברך את נדאל.
"אני לא יודע ספרדית", התנצל בפני האלפים שביציעים שעודדו אותו, אגב, כאילו היה אחד משלהם, "אבל אני חושב שאני משחק לא רע על חימר ומרוצה מהישגיי על המשטח הזה זמן קצר לפני הטורניר בפאריס. נתראה בשנה הבאה", נפרד מהקהל, ואלא אם כן הוא עובד גם עליהם בעיניים, יכולנו בהחלט להשמיע אנחת רווחה:
"שלנו" לא הולך לשום מקום בקרוב, הוא לא פורש. הוא נשאר איתנו. נשאר שלנו.
